אור גדול מאיר הכל

“אור גדול מאיר הכל ויותר כבר לא צריך לשאול”, שר אמיר דדון באחד מהשירים שאומצו לייצג את תקופת הקורונה. נסיבות החיים שנוצרו בעקבות האילוצים וההנחיות שהוטלו עלינו, הכריחו אותנו לשבת בבית עם בן/ת הזוג שלנו, לחוות את היחסים במלואם, להסתכל על מה שהצלחנו להדחיק או לפספס במירוץ המטורף של החיים, ולחשוב איך אחרי הקורונה נתחיל הכל מהתחלה, בלי להתבזבז יותר.

במציאות שנוצרה, לא היתה לנו את הפרויווילגיה להסיט את המבט, להדחיק, לברוח, או להיתמך ולהתעודד מתחומים אחרים, מה שניקרא – קיבלנו את כל האמת לפנים.

משיחות אישיות ומקצועיות שאני מקיימת בנושא מאז שחזרנו לסוג חדש של שגרה, אני לומדת על ההתמודדויות הזוגיות שעלו ועולות, ומבינה שהתקופה האחרונה הפנתה זרקור בוהק על מצב הזוגיות שלנו – על הרגשות והרצונות העמוקים ביחס לבן/ת הזוג, על מה שמכאיב, ועל מה שכבר לא עובד.

לחלק גדול מאיתנו, הבהירה התקופה האחרונה שאין לנו שותף או חבר אמיתי לחיים, שאנחנו בודדים, שאנחנו לא מתעניינים ושלא מתעניינים בנו, שהמשיכה המינית נעלמה, ושבשורה התחתונה, אנחנו לא מוכנים, יכולים, או רוצים לסבול את זה יותר.

השאלה החשובה היא מה עושים עם זה? לאן תיקח אותנו ההכרה הבלתי נמנעת באמת על היחסים שלנו? האם היא תאיץ בנו להרים טלפון לעורך הדין כדי לפתוח בהליך גירושין, או ליועץ הזוגי בתקווה לחבר בינינו מחדש? האם ההבנה שהזוגיות שלנו במצוקה תסגור את הלב שלנו סופית, או שדווקא תגרום לנו לחפש ברצינות איך לפתוח אותו שוב? או בקיצור, האם נלך על תכנית יציאה, או תכנית הבראה?. התשובות תלויות במבנה האישיות שלנו, בדפוסי ההתמודדות שמאפיינים אותנו, באפשרויות שעומדות בפנינו, ובעומק הקרע במערכת היחסים.

הדבר החשוב הוא שבזמן שאנחנו תוהים, חוששים, מתלבטים, ושוקלים, נזכור להתייחס בחשד למסקנות ולמהלכים שאנחנו שוקלים לקחת. זה מצויין שאנחנו רואים את האמת על היחסים, עם כל הכאב והקושי שבזה, כי בסופו של דבר זה מה שיוביל אותנו לפעול לשינוי המצב, אבל בכל מה שנוגע לפן המעשי חשוב שנהיה יותר זהירים. אם למשל אנחנו קולטים שאין לנו על מה לדבר עם בן/ת הזוג שלנו, שאנחנו כבר לא נמשכים אליהם, או שנמאס לנו מכל ההתנהלות שלהם, זה לא בהכרח אומר שהכל נגמר, שדברים לא יכולים להשתנות, או שחלופת הפרידה בהכרח עדיפה. יכול להיות שהמצב אבוד, אבל גם בהחלט יכול להיות שלא.

זה לא שאני חושבת שחייבים לשמר זוגיות בכל מחיר, ממש לא. חלק לא מבוטל מהעבודה היומיומית שלי היא להתרשם מהקשיים והכאב שזוגיות יכולה לייצר, וממה שאנשים מוכנים לספוג ולסבול כדי לשמור עליה. העניין הוא שהחלטת חיים בסדר גודל של פרידה, חשוב לקבל ממקום נקי ונכון. בהמשך הדרך, כשבאופן טבעי התהיות אם עשינו את הדבר הנכון תגענה, אנחנו חייבים לעצמנו את התשובה שלא היתה לנו באמת ברירה ושאנחנו שלמים עם עצמנו. בשביל זה אנחנו צריכים להיות בטוחים שנסיבות הקורונה לא השפיעו עלינו לרעה או בלבלו אותנו.

המצב החריג שנוצר בתקופת הקורונה, בהחלט יכול ליצור הטיות חשיבה ופנייה לפתרונות מעוותים, שאנחנו, והסביבה קרובה לנו ביותר, נשלם עליהן מחיר כבד. שילוב של השהות הצפופה יחד, החרדות האישיות, הקשיים בתחומי חיים אחרים, שלל המסרים שקוראים לנו להתעורר על עצמנו ולהפיק לקחים, יכולים ליצור בנו בלבול ומסקנות שלא בהכרח היו מתקבלות במציאות הרגילה. זה קצת כמו להחליט לנהל אורח חיים אחר לגמרי מכאן ואילך, שכשאנחנו שרועים על הערסל בתאילנד, או להתקשר לאקס אחרי יותר מידי אלכוהול – זה נראה לנו הגיוני ומתאים באותו הרגע, אבל בשורה התחתונה לא עמד במבחן הזמן, ובדיעבד התגלה כפנטזיה לא ריאלית.

החלטות קשות ומהותיות, שמתקבלות בנסיבות לא שגרתיות, מבקשות מאיתנו לחשוב שוב, להשתהות, לשאול, לבדוק, לדמיין, לבחון עוד זוויות ופרספקטיבות, לאתגר את עצמנו. כדאי שנוודא שאנחנו לא נותנים משקל יתר לדברים מסוימים, או מתעלמים מסוגיות חשובות לא פחות. רצוי שנשאל את עצמנו על מה ביססנו את המסקנות שלנו? האם נתנו באמת סיכוי? האם לקחנו בחשבון את כל הפרמטרים הרלוונטים? האם הצלחנו להבחין איך המסרים סביבנו השפיעו עלינו? מה הכי מפריע לנו בתקופה הזו בזוגיות, וכמה מזה בא לידי ביטוי גם בשגרה?

אם פרידה היא הפתרון הנכון ביותר עבורנו, ההחלטה שלנו תעמוד על כנה, ואף תתחזק, גם אחרי החזרה לשגרה. אבל אנחנו לפחות נמזער את הספקות והחרטות, ויהיה לנו הרבה יותר קל להתמודד עם משברים בהמשך הדרך.

לסיכום, מצבים דרמטים ומשני חיים בסדר הגודל של מה שהקורונה עשתה לאנושות כולה, מובילים למסקנות חשובות, שמצריכות התייחסות זהירה ומבוקרת. האמת הכואבת על היחסים שאולי התגלתה בפנינו, יכולה כמובן להוביל אותנו למחשבה שהכל נגמר ושחייבים להיפרד, אבל היא גם יכולה להיות בדיוק קריאת ההתעוררות שהיינו זקוקים לה כדי להתאמץ ולתקן.

זה לא בהכרח אומר שלהישאר יחד עדיף על פרידה, או שאם נרצה ונתאמץ גם נצליח לשפר, הדבר היחיד שחשוב הוא שנוודא שהמסקנות והמעשים שלנו לא יהיו מוטים, ישקפו באמת את הרצונות שלנו, ויהיו נכונים וטובים עבורנו גם אחרי שנחזור לשגרה. יש לנו מזל שהאור הגדול האיר הכל, אבל במקרה הזה, אנחנו כן חייבים להמשיך לשאול.