אני והילדים שלי

אל תוותרו עליהם

הוא מספר לי שבחודש האחרון הבן שלו לא בא אליו לשישי-שבת. כשהוא מגיע לאסוף את ילדיו אליו בצהרי שישי, בנו בן ה-13 פשוט לא מסכים לרדת. בהתחלה הוא היה מתעקש, מפציר, מחכה, ולפעמים גם מצליח לשכנע את הילד לבוא, אבל לפני חודש הוא הפסיק.  "די. לא יכולתי יותר. גם כי אני לא רוצה להכריח אותו, כי אני רוצה שהוא יבוא מרצונו, וגם כי כשהוא כבר בא, הוא פשוט בלתי נסבל ומעכיר לכולנו את האווירה כל השבת."

אני שומעת את האיש הזה, שאני מכירה כבר לא מעט זמן, וממש מצליחה להרגיש את הכאב שלו. הוא נעלב, נפגע, ומרגיש מיואש. הוא אבא טוב. אבא שאכפת לו, ושמשקיע בילדיו. כמו הרבה אבות גרושים אחרים, ובעצם כמו הרבה הורים באופן הכי כללי שיש, הוא מרגיש שהוא נותן את כולו ומקבל מהבן היקר שלו רק תלונות, כעסים ומחאות.

אנחנו מדברים. אני מקשיבה ושואלת. מנסה ללמוד ממנו את הסיפור, כדי להבין איך הוא רואה את הדברים, מה הוא כבר עשה ולמה הוא חושב שהילד שלו בוחר בהתנהגות הזו. לצד ההערכה הרבה שאני מרגישה כלפיו, כלפי החוזק, האכפתיות ורמת המודעות שלו, גם עולות בי הרבה מאוד מחשבות ותובנות מקצועיות שחשוב לי להעלות. הן לא בהכרח קשורות, ובטח שלא מסודרות על-פי מידת החשיבות שלהן, אבל אני מאמינה שכל אחד יכול לבחור לקחת מהן משהו לעולמו.

ההורה הוא האחראי הבלעדי לקיום הקשר עם ילדיו

גם כשיש לנו את כל ההצדקות שבעולם להרים ידיים, ואפילו אם לאחר תהליך ממושך מאוד של שלל ניסיונות לא הצלחנו לגרום לקשר עם הילד שלנו להתקיים, האחריות לקיום ושימור מערכת היחסים תישאר לעולם של ההורה. אנחנו אמורים להיות אלה שמוכנים להרכין ראש, לבלוע את הרוק, לראות מעבר, להיות אלה שפועלים לפי מה שחובתנו לעשות. במצב הרגיל, ילד תמיד מקווה ותמיד שואף להיות בקשר טוב עם שני ההורים שלו, הוא תמיד רוצה ותמיד מצפה שילחמו עליו, ואנחנו חייבים לתת לו את התחושה שלעולם לא נוותר עליו.

חשוב לי להבהיר שזה שהאחריות עלינו, עדיין לא אומר שתמיד יש לנו בהכרח מה לעשות. החובה היחידה שלנו היא לוודא שאנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים. שאנחנו לא מוותרים ולא נכנעים מוקדם מידי. פשוט בגלל שההאשמות על אובדן הקשר יופנו כלפינו על ידי ילדנו ביום מין הימים, וגרוע מזה, אנחנו נצטרך לחיות עם עצמנו. בדיוק בגלל זה אנחנו חייבים לדעת שלפחות ניסינו הכל.

אין לנו את הפריווילגיה להיעלב מהילדים שלנו, ואין דבר מיותר יותר מאשר להיגרר איתם לזירה הרגשית וההתנהגותית שהם מצויים בה. יש לנו אחריות ותפקידים שנגזרים ומחויבים ממנה. רצינו להיות הורים וזה חלק ממה שההורות דורשת מאיתנו. תתיעצו, תפעלו, תתעקשו, תילחמו על מה שאפשר וכמה שאפשר.

ניכור הורי הוא תופעה חמורה שצריך לגדוע בהתחלה

יש כל-כך הרבה מה להגיד על התנכרות של הילד לאחד מהוריו. מה שחשוב לי לציין בהקשר הספציפי זה את היבט הזמן- ככל שההתנכרות מוקדמת יחסית, ככה יותר קל לטפל בה. תחשבו על זה כמו על אנשים שטופי מח, או חברי כת, כדאי לתקשר עם הבן אדם ולנסות להגיע אליו, לפני שהוא נשאב לתוך עולם מרוחק משלנו. זה לא שאי אפשר לפתור דברים גם בהמשך, פשוט הסיכויים להצליח לשקם את הקשר יהיו יותר גבוהים ככל שחלף פחות זמן.

חפשו את הסיבה הרחבה והשלמה

הילד שלנו זועק עכשיו. הפה שלו אומר שהוא לא רוצה לבוא כי לא כיף לו, כי אין לו מה לעשות אצלנו, כי הוא לעולם לא יסלח לנו על משהו שאמרנו או עשינו וכד'. אנחנו חושבים שהוא לא רוצה לבוא כי הוא ילד כפוי טובה, כי הוא עכשיו באטרף של גיל ההתבגרות, כי ההורה האחר מסיט נגדנו וכד'. אבל כמעט תמיד יש שם עוד משהו. יש משהו עמוק יותר שהוא ואתם לא מצליחים או לא רוצים לראות.

נסו לחשוב- מה קרה בחודשים האחרונים? אילו נסיבות השתנו? עברתם דירה? יש אירוע חשוב בחיים שלו שעומד להתרחש? נכנס בן זוג חדש לחיים של אחד מההורים? חל פיחות בתשומת הלב שהוענקה לו בעבר? יכול להיות שהוא שמע אתכם אומרים משהו למישהו ופרש את זה לא נכון?. קשה לנחש מה קרה לילד, וסביר שהוא לא ידע להגדיר את זה מספיק במדויק גם אם נשאל אותו, אבל כן חשוב להבין כנקודת מוצא שהתמונה רחבה יותר, וחשוב אפילו יותר שנסכים לנסות ולחקור אותה.

גיל ההתבגרות

גיל ההתבגרות. מצחיק שקוראים לזה גיל, כי יותר נכון להגיד 'גילאי' או 'תקופה'. כך או כך, אנשי המקצוע מתייחסים לגילאי 10-30, כתקופת חיים שניתן לייחס לה תסמינים מסוימים שקשורים לשינויים הדרמטיים שעוברים על האדם. אפילו כבר מדברים על גילאי 6-10 כעל תקופה של 'טרום גיל ההתבגרות'. ואני מוסיפה שגם עד גיל 6 לא חסרים לנו התקפי זעם והתמודדות של הילד עם שינויים ואתגרים.

בכל מקרה, אני רוצה להתייחס לחשיבותו העולה של ההיבט החברתי, שמאפיינת מאוד את הגיל ושעלתה במקרה הספציפי. המתבגרים מצויים בשדה לא פשוט, והנוכחות שלהם בה חשובה מבעבר. הם רוצים להיפגש עם חברים, ללכת למפגשים וטיולים של תנועת הנוער, לצאת למסיבות ואירועים חברתיים, כך שללכת לאבא לסופ"ש ולבלות עם האחים הקטנים והאישה החדשה, לא בדיוק נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם.

קודם כל חשוב להכיר בזה. תבינו, תקבלו ותכבדו את זה. נסו לנהל איתם דיאלוג, להבין מה חשוב להם ואיפה תוכלו להתגמש, ונסו למצוא יחד פתרונות שישיבעו את רצונכם ואת רצונם. יכול להיות שתשנו יום או שעה, יכול להיות שתסכימו שגם חבר או חברה יבואו אליכם יחד איתו/ה, יכול להיות שתוותרו על מפגש חד פעמי, העיקר שתדברו על זה ותראו איך אתם פותרים את זה יחד.

 

לסיכום, איך הייתי מטפלת במצב כמו זה שעלה? קודם כל, כנקודת מוצא, הייתי מצטיידת בהבנה שלא משנה מה, אני לא אוותר לילד ועל הילד. ואז, הייתי לוקחת אותו לשיחה שבה הייתי מנסה להגיע לליבו, ומבהירה לו מה הגבול שלי, ומצד שני עד כמה אני מבינה אותו.

ברור לחלוטין שהדברים לא פשוטים כמו שתיארתי, ושרוב הילדים לא ישר משתפים פעולה ומצביעים בבגרות על מה שמפריע להם ומה יכול לעזור. לכן, כדאי לשאול שאלות ספציפיות, לנסות ללמוד מה כואב ומה מפריע לו, מה הוא חושב שיוכל לעזור לו להרגיש יותר בנח כשהוא מגיע לסופ"ש, ובגדול, ללמוד את נקודת מבטו, ולהקשיב לכל פרט קטן שהם אומרים בלי שיפוט ובלי ביקורת.

ומעל הכל, הייתי מחפשת דרכים שיראו לו שהוא חשוב לי ושלעולם לא אוותר עליו. זה נכון תמיד, וזה במיוחד נכון במצבים כאלה. ובחיפוש הזה, תחשבו על התנהגויות שהילד שלכם מייחס להן חשיבות ומשמעות. מה ידבר אליו? איך הוא מפרש אהבה, דאגה ואכפתיות? למה הוא זקוק כרגע? הפעילו את הרדארים והאינטואיציות, התשובות נמצאות כבר שם.

 

 

כתיבת תגובה באמצעות פרופיל הפייסבוק שלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *