רוצים באמת לעזור? לפחות אל תפריעו!

הבוקר, כשנכנסתי יחד עם ביתי אמי בת ה-5 לגן, יצא לי להיות עדה לסיטואציה הבאה- כבכל בוקר, אמי ניגשה ליעל חברתה הטובה, ששיחקה עם אגם במשחק קופסה. אמי ביקשה להצטרף ויעל אמרה לה בקור רוח ומבלי לזכות אותה אפילו במבט- ‘את לא יכולה להצטרף. אגם לא מסכימה’. אמי ניגשה אליי עם דמעות בעיניים, ואני עמדתי המומה וקפואה, מנסה לאסוף את כל הרגשות שהציפו אותי, ולחשוב במהירות מה הדבר הנכון לעשות.

הגננת שכנראה זיהתה שקרה משהו, ניגשה וביררה מה קרה, ופשוט צרפה את אמי למשחק של יעל ואגם. אחרי כמה דקות, שלושת הבנות שיחקו להן בכיף כאילו שכלום לא קרה. אני לעומת זאת סחבתי את מה שחוויתי שם עוד כמה שעות טובות אחרי. כאב לי. הרגשתי שמישהו בעט לי חזק בבטן. נעלבתי בשם אמי ובשמי. ובעיקר, רתחתי על יעל. הפישרית החוצפנית הזאת נמצאת בבית שלנו לפחות פעמיים בשבוע. אני מפנקת ומחבקת אותה, והיא, בלי להניד עפעף, בכפיות טובה וברוע גמור, מוחקת הכל ופוגעת ככה באמי! איך היא מעזה???.

עם ההרגשה הקשה והסופר מעורבבת הזו יצאתי מהגן והתחלתי לחשוב ולנתח את מה שקרה. היה לי חשוב לבדוק עם עצמי מה באמת התרחש, מה הייתי צריכה לעשות, ועל מה היה כדאי שאוותר. בין יתר הדברים, חשבתי גם על מאמר שקראתי לאחרונה שעוסק בסוגיה דומה, ומדבר על ‘אפקט הסליחה של הצדדים השלישיים’.

הרעיון הרגשי הכללי הוא שצדדים שלישיים לסכסוך פחות סלחנים מהצדדים עצמם. היום בבוקר חוויתי את זה על בשרי כצד שלישי כשלי היה קשה לסלוח בזמן שאמי כבר מזמן המשיכה בשלה, אבל אני גם זוכרת טוב מאוד איך זה הרגיש להיות הצד לסכסוך שמנסה לסלוח.

אני מדברת על כל אותם מקרים לאורך החיים שבהם מישהו או מישהי פגעו בי, ועל הידיעה הברורה שהונחלה בי שאמא שלי כועסת ולעולם לא תסלח להם. אני נזכרת בקושי שלי להשלים עם כל אותם פוגעים, כי כל מחשבה על סליחה ופיוס הזכירה לי מה אמא שלי בטח תחשוב ותגיד. לא רציתי לצאת חלשה וכנועה, והרגשתי שמצופה ממני לזכור מה עשו לי ולהפיק לקחים.

המאמר שהזכרתי מדבר על כך שהצדדים השלישיים, גם אם זה קורה באופן טבעי ובלי כוונה בכלל, פוגעים ביכולת של המתגרשים לסלוח האחד לשנייה, וכך משפיעים בעצמם על אופי הסכסוך. הם יכולים למשל להזכיר דברים שקרו בעבר ונשכחו מזמן, או להכפיש ולדבר לרעה על הצד השני, או סתם להביע את הכעסים האישיים שלהם ודעתם על הפוגע. הם פחות סלחנים, וכשהם מביעים את זה בפני הקרוב שלהם, הם מפריעים לו לסלוח, מלבים את הסכסוך, ובעצם פוגעים בו.

כי בלי סליחה, גם אם היא חלקית, קשה מאוד להשאיר את הסכסוכים מאחור ולהמשיך הלאה. ולהישאר בקונפליקט עם האקס/ית, זה מצב שפוגע בצדדים עצמם, בילדיהם ובקרוביהם. הצדדים נפגעים, כי במקום להפנות משאבים יקרים שנחוצים לריפוי, הם מפנים אותם לניהול הריבים, ובמקום להתנתק ולהתקדם הלאה, הם ממשיכים לקיים את הקשר הבעייתי, רק בפורמט חדש. והילדים נפגעים, כי במקום להסתגל למה שקרה, הם בעיקר מנסים לשרוד.

והצדדים השלישיים נפגעים, כי הם לא משיגים את מה שהם באמת באמת שואפים אליו. הרבה פעמים, בזמן פגישות אישיות ומפגשי גישור, כשאני כבר מצליחה להתבלבל לרגע מעודף המטענים הרגשיים והמידע שמוצף בפניי, אני שואלת את עצמי- מה המטרה של הבן אדם שלפניי?, וכשאני נזכרת בתשובה, אני מחזירה אותה אליו. כל-כך הרבה קשיים מתעוררים בגלל הפער שבין מה שאנחנו רוצים להשיג, לבין הפעולות שאנחנו עושים בפועל.

במקרה הזה, כשהצדדים השלישיים פוגעים ביכולת של הצדדים לסלוח, הם לפני הכל מפריעים לעצמם כי הם לא מצליחים לעזור לצדדים ולילדיהם לעבור את הגירושין כמה שיותר בקלות, ולהסתגל למצב החדש בצורה חיובית ומקדמת. אם הם באמת רוצים לעזור, עדיף שיפעלו כדי לסייע לקרוב שלהם למצוא את הדרכים להפחית את הסכסוכים, על-ידי הרחבת הסלחנות שלו וצמצום כעסיו.

והאמת היא שזה יותר קל ממה שנדמה, כי בסופו של דבר הצדדים עצמם יותר סלחנים מאיתנו. הצדדים הם אלה שאהבו, ואולי עדיין אוהבים, הם אלה שזוכרים חסד, ובעיקר, הם אלה שמשלמים את המחיר הגבוה ביותר משימור הסכסוך, ואלה שהכי ירוויחו משיפור היחסים. אנחנו רק צריכים, לפחות, לא להפריע, לא ללבות את האש ולא בהכרח להביע את כל מה שאנחנו חושבים ומרגישים.

אני חושבת על כל זה על רקע מה שקרה בבוקר, ומזכירה לעצמי מהן מטרות העל שלי. הרי השאיפה שלי היא שיהיה לאמי כיף בגן ושיהיו לה חברות, ולא פחות מזה, שהיא תהיה אדם שיודע לסלוח, שמבין שיש מורכבות בכל דבר, שיודע להשאיר דברים מאחור ולהתקדם הלאה, ובגדול, שתהיה מספיק בטוחה בעצמה כדי לא להיפגע מכל דבר קטן. אני גם נזכרת איך ממש אל מול עיני הבנות כבר חזרו לשחק כאילו כלום לא קרה. זה בעצם אומר שלי רק נותר לטפל ברגשות שלי ביני לבין עצמי, ולהגיב בחיוב ובשמחה כשאמי תשאל אם יעל יכולה לבוא אליה היום אחר הצהריים.