אני

הם רוצים לדעת ואנחנו צריכים לענות

הילדים שואלים שאלות קשות.

לפני יומיים רצנו כולנו בהפתעה מוחלטת לממ”ד, והם רצו להבין למה. ואני, שיודעת טוב טוב את החומר, מצאתי את עצמי ממלמלת תשובות שאין לי מושג מאיפה הבאתי בכלל. לא אחזור על החרפה, אבל נזרקו לאוויר מילים בסגנון ‘הרעים’ ו’שטויות’, ו’אנחנו הכי חזקים’. לא היה שם שום קו אחיד, ובטח שלא הסבר אמיתי והגיוני שלו הם זקוקים.

לא הייתי ברורה לעצמי, ולא הצלחתי להיות ברורה גם להם, מה שרק הוליד עוד שאלות שלא הייתי מוכנה אליהן. לרגע הצלחתי להתבלבל בין מה שאני יודעת שצריך ונכון להגיד, לבין מה שאמרתי בפועל. זה כמובן שלח אותי לבירור פנימי, שעזר לי להבין מה בעצם קרה פה.
___

אני חושבת, שכשזה מגיע לדברים הגדולים באמת, גם אנשים כמוני, שמאמינים שצריך לספר לילדים כמה שיותר, ולסמוך עליהם שהם ידעו להתמודד, ובד”כ גם מתנהל ככה, מתקשים ומאותגרים.

זה קשה כי הסיטואציה הזו שבה אנחנו נדרשים לענות על שאלות קשות, מעמתת אותנו עם המקום ההורי העמוק ביותר שלנו, זה שמבקש לגונן על הנשמות הרכות שבחרנו להביא לעולם מכל רע.

כשהם שאלו אותי על הטילים ועל למה אנחנו רצים בלחץ לממ”ד, יכולתי ממש להרגיש את המתח שבין האמונה הפנימית שמבקשת לספר להם את ה”אמת”, אם יש אחת כזאת בכלל, לבין הכאב הזה בבטן שרצה להגן עליהם בדיוק ממנה.

בדברים הקטנים זה עוד עובר איכשהו. אנחנו מצליחים אולי לדבר איתם בפתיחות יחסית על רגשות וקשיים, ועל נושאים שלא ממש דיברו איתנו עליהם כשהיינו ילדים, כמו סמים, מיניות וכסף. אבל בדברים הקשים באמת כמו יום השואה, יום הזיכרון, מתקפת טרור, מלחמות, מוות וכד’, שם זה כבר יותר מסתבך.

הרבה בגלל שאלה דברים שעוד לא ממש הצלחנו לפתור ולהסביר בכלל לעצמנו. אחרי הכל מדובר בנושאים רגישים, ובשאלות פילוסופיות עמוקות לגבי הסיבות והמקום של כאב וסבל בסיפור הזה שנקרא חיים, שמעסיקות את המין האנושי מאז ומתמיד, ושאולי אין עליהן בכלל תשובה.
___

ולענייננו, כמו בכל דבר כמעט, יש שלל דעות לגבי מה וכמה כדאי לספר לילדים. זה תלוי במיליון סיבות, נסיבות וגישות. אני אישית מהמרחיבים. מאלה שבעד לספר לילדים די הרבה, כחלק מהתפיסה שלי את התפקיד ההורי שמטרתו להכין אותם לחיים.

אני חושבת שיש בזה משהו מקרב ומכבד, גם בעצם השיתוף, וגם במסר שבצידו, שגורם לילדים להרגיש ולהבין שאני חושבת שהם ראויים להסבר אמיתי, ושאני סומכת עליהם שהם ידעו להתמודד עם מה שהחיים מביאים איתם.

אני זוכרת אותי כילדה, ואני רואה את זה סביבי אצל ילדים, הם רוצים לדעת. הם משוועים שנתייחס אליהם כבוגרים, מוכנים לשלם בכיף את מחיר ההתפכחות, לעזוב את התמימות, ולרוץ בזרועות פתוחות אל עבר הבגרות. ואם חושבים על זה, גם אנחנו כבוגרים מעדיפים בד”כ לדעת את האמת הריאלית, ומרחמים קצת על מי שלא יודע או רואה אותה.

ובאופן מעשי, אם אמרנו דברים שאנחנו לא שלמים איתם, תמיד אפשר לחזור ולהגיד בכנות שלא הסברנו מספיק טוב, ושחשוב לנו שנדבר על הנושא שוב.

ובכל מקרה, כשאנחנו עומדים לקראת שיחות ושאלות בנושאים רגישים, חשוב בעיקר לדאוג לשני דברים-

הראשון, שאנחנו יוצאים לשיחה הזו מתוך הבנה שאנחנו העוגן שלהם, ושהרבה תלוי במה אנחנו חושבים ומרגישים כלפי העניין הספציפי. בשביל זה, אנחנו צריכים להתכונן כמו שצריך, ולנסח לעצמנו הסבר שנוכל לחיות איתו בשלום. כזה שיאזן בין החשיבות שבלספר ולהכין אותם לחיים, לבין השאיפה, חסרת הסיכוי,להגן עליהם מכל רע.

והשני, שכפתורי האינטואיציה ההורית שלנו מופעלים עד קצה גבול היכולת, ומאפשרים לנו להיות הכי רגישים למאפיינים הייחודיים של כל אחד מהם. זה אומר להקשיב לשאלות שעולות, להבין מה בדיוק מטריד אותם, לספק הסברים מתאימים ורגישים, ולוודא שהם מרגישים שיש פה מישהו חזק ואופטימי עבורם, שהולך לידם כשהם פוסעים את צעדיהם הקטנים ועוברים מעולם הפנטזיה לנבכי המציאות.

כתיבת תגובה באמצעות פרופיל הפייסבוק שלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *