אני

התעללות נפשית בזוגיות

מערכת יחסים זוגית יכולה להיות המקום הכי טוב, נעים, בטוח, ומעצים, והיא גם יכולה להיות המקום הפוגעני והמאיים ביותר. לעיתים ההתעללות והאלימות ברורות לכל, ולעיתים הן מתוכננות היטב, שקופות, וסמויות אפילו מפני הקורבן עצמו.

כלומר, אנשים יכולים להיות חלק מקשר זוגי לכאורה נורמטיבי, כשמעולם לא הופעלה כלפיהם אלימות פיזית, בזמן שבפועל הם קורבן של תוקפנות שמחוללת בהם הרס רגשי משמעותי וטראומטי.

המונח המקצועי הוא התעללות נפשית, והגוונים והסוגים שלה רבים מאוד. אבל למרות הצורות השונות שהיא עשויה ללבוש, בשורה התחתונה מתקיים תהליך איטי ורציף של פגיעה, מתוך כוונה תחילה לבטל את בן/ת הזוג, ולהפוך אותם לחפץ ביד היוצר, להקטין, להעליב, להשפיל, ולהכאיב. הדרכים להשגת המטרה שונות, אך בבסיסן תחושת פחד רעילה, רציפה, ועקבית, ביקורת אינסופית שלעולם לא נגמרת, ומסר אחיד ותכוף לפיו ‘אני לא מרוצה ממך, ואתה זה שלא בסדר’.

הקרבנות, פעמים רבות אנשים טיפוליים באופיים, מנסים לקחת אחריות על חלקם בבעיה, ללמוד ולהבין איפה ולמה הם לא בסדר, משתכנעים שהבעיה הספציפית קשורה בהם, שמשהו בהם או בכושר השיפוט שלהם לא בסדר, ומנסים לחזות מראש מה ירצה את בן/ת הזוג שלהם. אבל זה לא קורה, וגם לא יכול לקרות, כי בני הזוג שלהם לא מרוצים מהם בכוונה, והם גם לא יהיו, כי זו בדיוק חלק מהפגיעה המכוונת.

וככה, לאט לאט, הקרבנות מיישרים קו עם התוקף ועם רצונותיו, מזדהים עם המסרים שכל הזמן מופנים כלפיהם, ומתרחקים מהרצונות ומהצרכים שלהם. כשהמבט הלא מרוצה והכעסים לא מפסיקים, וכשהדריכות והמתח הופכים לדרך חיים, מתערערים גם הביטחון והערך העצמי של הנפגע, ונמחקים בהדרגה. בן הזוג הפוגע מנסה ומצליח לגרום לאחר לבלבול זהות, ולתהיות עצמיות לגבי היכולת שלו להקשיב לעצמו ובכלל לגבי איתנות מצבו הנפשי.

למה כל כך קשה לגלות את זה? יש הרבה סיבות. קודם כל, כי יש גם תקופות טובות יותר, של מחוות חיבה, ואפילו של לקיחת אחריות לכאורית. אבל המעגל חוזר תמיד- אם הקרבן מתאים את עצמו לדרישות, הוא יזכה לתקופת שקט, פיוס, ואפילו חרטה, ואם הוא מתנגד או מנסה לבטא את עצמו כנפרד, הוא יקבל כעסים, ביקורות, שתיקות, האשמות ו/או ריבים ממושכים. זהו ביטויו של הצורך בשליטה, והאקט המשפיל של ההחפצה.

קשה לגלות את ההתעללות הנפשית גם בגלל השילוב שבין התחכום של הפוגע, להכחשה של הנפגע. הפגיעה יכולה להיות מאוד עדינה, מאוד מנומקת, ולכאורה מאוד מוצדקת, והקרבן משכנע את עצמו שהוא רק צריך להשתפר ויהיה בסדר, ושהוא זה שחזק ויכול לקחת את השינוי על עצמו לטובת הזוגיות והמשפחה. לא מדובר פה באלימות שאפשר לראות את הביטויים הפיזים שלה (למרות שלרוב מדובר באלימות שנלווים לה סוגים נוספים של תוקפנות, כמו אלימות כלכלית למשל), ויש הרבה מקום להכחשות מצד הפוגע, ולהסברים והצדקות מצד הנפגע.

אז מה עושים עם זה? קודם כל קוראים לילד בשמו. אם יש הקטנות ולעג במערכת היחסים, אם אנחנו מרגישים שמאשימים או כועסים עלינו יותר מידי, אם כמעט שלא ניתן לרצות את בן/ת הזוג שלנו, אם אנחנו מפקפקים במחשבות וברצונות של עצמנו, אם קל לנו יותר כשהם לא לידנו, שווה שנבדוק את הנושא יותר לעומק. קראו על התעללות נפשית, התייעצו עם אנשי מקצוע, ובדקו איך הכי נכון לצאת מהמצב הזה, וכמה שיותר מהר.

ולסיום, מילה לסביבת הנפגעים- פעמים רבות סביבת הנפגע לא מבינה למה הנפגע לא הולך. היא מאמינה בו וביכולות שלו, ובכח שלו לקום ולקחת אחריות על גורלו. אבל חשוב להבין שני דברים- שהנפגע עצמו לא תמיד מבין שהוא קורבן שמהתלים בו, ושהדימוי העצמי שלו מצוי במקום נמוך מאוד שמפריע לו לראות את היכולות שלו. הרבה פעמים הוא חושב שהכח בידיו, ושהוא הבוגר והאחראי, בזמן שההפך הוא הנכון, והתוצאה המובהקת של ההתעללות היא פגיעה קשה בערך העצמי, כך שגם כשהוא כבר מבין את המצב, הוא לא תמיד מוצא בתוך תוכו את הכוחות. שימו לב לדברים האלה כשאתם מנסים לעזור.

ומילה לאנשי המקצוע שבינינו – בתהליך זוגי, נקודת המוצא היא בדיקה ואיתור חלקו של כל אחד מהצדדים במצב שנוצר. אנחנו מאמינים שצריך שניים לטנגו, ואנחנו מאמינים בדינמיקות הדדיות. אבל המקרה הזה הוא חריג. חשוב שנדע לזהות את הסממנים של ההתעללות הנפשית, דווקא בגלל שהם יחסית שקופים, ובעיקר בגלל שהפוגע עושה זאת בתחכום רב. חשוב שנזכור לבדוק את החריג, גם כשאנחנו לרוב נתקלים בכלל. מוזמנים ומוזמנות לצפות בפינה ששודרה השבוע, שבה עסקנו בנושא הכל-כך חשוב, והלא מספיק מדובר הזה.

כתיבת תגובה באמצעות פרופיל הפייסבוק שלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *