להיות באמצע

אחד הדברים הראשונים שכל מתגרש מבין ושומע מסביבו, זה את הבקשה/ דרישה, שלא משנה מה, את הילדים ישאירו בצד. שלא יערבו אותם בסכסוכים, שלא יהפכו אותם לשליחים, ושלא ישתמשו בהם ככלי במלחמה.

והנושא הזה לא עולה סתם. הוא עולה הרבה, כי הוא קורה הרבה. אנחנו כועסים, נעלבים, מקנאים, והילדים שלנו הם הדבר העיקרי שמקיים את הקשר שלנו עם בן או בת הזוג לשעבר. הם, בדיוק כפי זה נשמע, נמצאים באמצע. ואנחנו, למרות שאנחנו מבינים שזה אסור, משתפים אותם במה אנחנו חושבים על ההורה האחר והזוגיות החדשה שלו, צועקים ומעליבים, או סתם פולטים אמירה עוקצנית ומעקמים פרצוף. והילדים הרגישים והחכמים קולטים הכל.

בואו נחשוב לרגע מה זה אומר להיות באמצע. בואו ננסה להבין למה כל-כך מבקשים מאיתנו להימנע מלהציב את הילדים בסיטואציות האלו. בואו ניזכר לרגע ברגעי החיים שבהם אנחנו היינו, או נמצאים, באמצע. זוכרים את החבר הטוב שאמא שלכם ממש לא סבלה? קרה לכם שאבא שלכם לא הסתיר מכם את דעתו על חמותו, שהיא גם סבתכם האהובה? מכירים את המצב שההורים שלכם לא מסתדרים אם בן או בת הזוג שלכם? נסו לחשוב על רגעים שבהם ההורים שלכם אומרים דברים נוראיים על מישהו שאתם דווקא מאוד אוהבים ומכבדים.

עכשיו בואו נבין למה המצב הזה כל כך קשה ומבלבל. מצד אחד, יש את ההורים שאתם מאוד אוהבים ומעריכים. שכברירת מחדל, התרגלתם להפנים את הקולות שלהם, ושאתם מבינים טוב מאוד מה הם מצפים מכם. ומהצד השני, יש אתכם. לא את האדם השני אלא אתכם. אתם אלה שמרגישים אחרת מהוריכם, ושהאינטואיציה, הרצונות והבחירות האישיות שלכם מצביעים על כיוון אחר משלהם.

למעשה, זו סיטואציה של קונפליקט פנימי משמעותי בין הקולות החזקים של ההורים שלנו, לבין האמת שלנו ומה שאנחנו מרגישים. זה קשה כשאנחנו גדולים ומודעים, ואפילו יותר קשה כשמדובר בילדים עם הרבה פחות כלים, ניסיון וידע שעוזרים בהתמודדות.

וכשמדובר בתופעה מתמשכת, הדברים יכולים ממש הסתבך. אם בפעמים הראשונות שאמא שלך לא מסתירה את דעתה על בעלך, את מתייחסת לזה בקלות ראש יחסית ומדפדפת את זה הלאה, כשהדבר יהפוך לשגרה יחסית, את כבר תתחילי להרגיש שזה לא כזה פשוט להתמודד עם התחושות האלו. לאט לאט את תביני שלהיות באמצע בין שני אנשים שאת כל-כך אוהבת, אבל שלא ממש אוהבים זה את זה, זו פוזיציה רגשית מכבידה מאוד.

במצב נפשי שבו אתם נדרשים, שוב ושוב, להחליט למי אתם יותר “מחויבים”, להורים האהובים שלכם, או לאדם אהוב וקרוב אחר, לרצונות ולשאיפות שלהם או לאלה שלכם, תצטרכו בסופו של דבר לבחור אסטרטגית התמודדות. ולכל אחת מהאסטרטגיות שתבחרו יש מחיר מאוד כבד בצידן.

אחת הדרכים הראשיות היא אסטרטגיית ההסתרה. כדי לא לקבל עוד “מנה” גדושה ממה שההורים שלכם חושבים, או אפילו כדי לא לפגוע בהם, יכול להיות שתבחרו פשוט להסתיר את האהבה והקרבה לאדם שהם כל-כך לא אוהבים. זה אומר שתעלימו מהם מידע על חלקים משמעותיים מהחיים שלכם, ובאופן מעשי פשוט תתרחקו מהם.

אפשרות אחרת היא שהקולות החזקים שלהם שהפנמתם לתוך עצמכם פשוט יעשו את העבודה, מה שיוביל אתכם לחשוד ולבדוק כל הזמן אם מה שהם אומרים אולי באמת נכון. בפועל זה אומר שתתחילו “לחפש” את האדם האהוב והקרוב השני, תסתכלו עליו בעין חושדת ובוחנת, ומין הסתם גם תמצאו.

וכמובן, תמיד יש גם את האופציה הקשה מכל, זו שנאלצים לפנות אליה כשהעול הופך כבד מידי. אני מדברת על  ההחלטה לנתק עם מי מהם לגמרי את הקשר, פשוט כי כבר אי אפשר יותר. והפתרון הזה שכיח יותר ממה שחושבים.

עכשיו נחזור לילדי הגירושין. המינוח המקצועי שמדבר על מצב האמצע הזה נקרא “קונפליקט בין העולמות”. הילד, עומד בין ההורים שלו, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו עבורו, וחשוף, שומע ומרגיש את מה שהם חושבים האחד על השני. למעשה, הילד נאלץ להימצא בקונפליקט מתמיד בין מה שהוא מרגיש כלפי ההורה שלו, לבין הקולות המכפישים שהוא שומע עליו מההורה האחר. וזה מבלבל וכואב. והוא ילד. ותקופת החיים הזו רגישה ממילא. וגם הוא ימצא לעצמו דרך התמודדות עם פוטנציאל בעייתי.

אני יודעת שזו בקשה שלא קל לעמוד בה, הרי אחרי ולפני הכל כולנו בני אדם. לא תמיד זה פשוט להסתיר את מה שאנחנו חושבים. ובינינו, זה גם די מובן שהיינו רוצים לגייס את הילד שלנו לצד שלנו. אבל, וזה העיקר, כדי שיהיה לכם יותר קל לעמוד בזה, אני מזמינה אתכם להתחבר לרגע לתחושה שלכם כשהייתם בסיטואציה דומה ולשאול את עצמכם- מה הרגשתם? מה זה עשה לכם? איך זה נגמר בסופו של דבר? מה היה קורה לדעתכם אם המצב היה אחרת? מה יכולתם להרוויח?