חגים ומרחק לאחר הפרידה

הפעם הראשונה שלא הייתי עם המשפחה שלי בפסח, הייתה בגיל 22. נסעתי לטיול הגדול במזרח עם בן הזוג, ובדיוק בילינו בתאילנד כשכולם בארץ חגגו את ליל הסדר.

אז נכון, התפאורה היתה מהממת, הגיל היה מושלם, וכל הקונספט היה חלומי מאוד, אבל אני הרגשתי את העצב והגעגוע. יכולתי כמעט להרגיש פיזית איך חבל הטבור משוך חזק מידי. היה לי קשה להיות רחוקה כל-כך מהמשפחה שלי, ובמיוחד מאמא שלי.

התחושה הזו היתה מוכרת לי עוד מהרגע שנחתתי וקלטתי שלא אראה את המשפחה שלי חצי שנה, אבל משהו בחגיגיות ובסימליות של החג העצים והקצין את הקושי והכאב הזה מאוד.

ביחסי הורים וילדים יש תהליך טבעי וחשוב של היפרדות (הידועה גם כ’ספרציה’). אנחנו מתחילים את החיים בתוך ההורה שלנו, ומהרגע שנשמנו לריאותינו את אויר העולם, מתחילות גם ההיפרדות הפיזית וההיפרדות הנפשית.

מבחינה פיזית, בשנה-שנתיים הראשונות יש קירבה גדולה ונחוצה, ואחריה מתחילה מסכת של עצמאות שבה הילד וההורה מפתחים חיים חופפים, אבל גם מקבילים. גם אם נרצה וגם אם לא, להם יש מסגרות חינוך, לנו יש עבודה, וכך או כך, לכל אחד מאיתנו יש עולם שלם נוסף.

ההיבט הנפשי הוא הפן היותר מורכב, כי הוא נוגע לחוט הרגשי הבלתי נראה, שמחבר את ההורה לילד. זהו חיבור פנימי עמוק, שמשפיע מאוד על הדרך שבה נחווה את ההורות שלנו, ושיש לנו שליטה רבה בו. פה האורך והגמישות חשובים, ולטיימינג ולנכונות לשחרר יש השפעה מאוד גדולה על הבריאות הנפשית של ההורה ושל הילד.

תחשבו ותיזכרו לרגע בתחושה שהרגשתם עמוק בבטן בפעם הראשונה שהשארתם את התינוק המתוק שלכם במשפחתון ונסעתם לעבודה. או בפעם ההיא שהסתכלתם עליו מחוץ לשער בית הספר, כשעלה לכיתה א, מתרחק עם התיק על הגב. או כשהורדתם אותו בשער תנועת הנוער, כשיצא לטיול ארוך. או כשהבטתם בו עולה במדרגות האוטובוס בבסיס הקליטה והמיון כשהתגייס לצבא.

האמת היא שלא חייבים ללכת כל-כך רחוק לדוגמאות הקיצוניות. אפשר להרגיש את עוצמת החיבור והנכונות שלנו לשחרר את הילדים, גם בדוגמאות הרבה יותר פשוטות ביום-יום. כל אחד ואחת מאיתנו יודע בינו לבין עצמו פנימה, בדיוק את עוצמת הכאב הפרטית שהוא מרגיש כשהילדים שלו מתרחקים ורחוקים ממנו, גם כשהמרחק הפיזי לא גדול בכלל, וגם כשהוא יודע ומבין שזה חלק מהחיים.

יש את אלה שזה שנייה צובט אותם והם ממשיכים הלאה, יש את אלה שמושכים את זה קצת יותר ואז מנהלים שיח פנימי עם עצמם ומתגברים, ויש את אלה שכאב הריחוק הזה עבורם כמעט בלתי נסבל.

גירושין מאתגרים את התחושה הזו. הם מעוררים את הכאב הזה ודורשים מאיתנו להתמודד איתו, אם נרצה ואם לא, גם אם הטיימינג עוד לא ממש מתאים לנו וגם אם אנחנו עוד לא מוכנים להתמודד עם המרחק.

התיקים נארזים והדלת נטרקת, והינה מגיעה התחושה הזו בכל עוצמתה. העבודה הפנימית מתחילה, ועוצמות פנימיות חדשות מתגלות. זה בא ביחד עם הפרידה, וזה מועצם בחגים שמעלים את המשפחתיות לשיא הדרה.

החג הזה נשים לב לזה יותר. כשהילדים איתנו, נדאג גם להורה השני. נבדוק איך הוא? למה הוא זקוק? מה יכול לעזור לו?. אם אפשר, אז שווה לשקול להזמין גם אותו לערב החג, ובכל מקרה, לוודא שהתקשורת בינו לבין הילדים תהיה גדולה יותר מתמיד.

וכשהילדים לא איתנו, אפשר לנצל את המרחק הזה כדי להתפתח. לבלוע את הרוק, לנשום עמוק, ולהזכיר לעצמנו שאנחנו בסה”כ פועלים בכיוון הנכון. מרחיקים את החוט עוד קצת, מאפשרים גמישות מבורכת לקשר, ומפתחים אני נפרד, שיחזור טוב יותר לביחד בריא יותר.

חג שמח.