זהירות ריצוי לפניכם!
אחת ההשפעות המדאיגות שקורות הרבה לילדי גירושין היא תופעת הריצוי. ילדים שעד לפרידת הוריהם התנהלו פחות או יותר איך שבא להם, פתאום מפנים את תשומת ליבם לרצונות ולצרכים שהם חושבים שיש להוריהם, ומכוונים את התנהגותם בהתאם. הילדים החכמים והרגישים האלה, מפנים את הססמוגרף הפנימי שלהם כלפי מה שעובר על הוריהם, ומחפשים, ביכולת הדי מוגבלת שלהם, דרכים לגרום להורים להרגיש יותר טוב.
אז נכון שלפתח רגישות בילד לצרכים של ההורים שלו, או לגרום לילד לחפש דרכים שיעזרו להורה להרגיש יותר טוב, לא נשמע בדיוק כמו משהו שצריך להיות מודאגים ממנו. ובכל זאת, ברור שלא להשפעות הנפלאות והמבורכות האלו אני מתכוונת. מה שאני מדברת עליו זה על הסיטואציה הרגשית הקשה שנוצרת בליבו של ילד שמרגיש צורך לרצות, ועל ההשפעות ארוכות הטווח של הריצוי כאסטרטגית התנהלות שבה בוחר הילד.
כשילד בוחר, לא במודע כמובן, לפעול באסטרטגיה של ריצוי, הוא יכול לעשות את זה מהרבה מאוד סיבות. בגלל שאנחנו מדברים על ריצוי שנולד בהקשר של גירושי ההורים, יש יסוד די סביר להניח שמעורב פה היבט של אשמה. לכן, חשוב לבחון האם התנהגותו החיובית והמרצה של הילד, היא תוצאה של הסקת מסקנות מוטעית שהביאה אותו לשנות את התנהגותו ולשלם מחיר אישי לא פשוט.
בגלל שהילדים שלנו מסתכלים על העולם בראייה אגוצנטרית שמתמקדת בעיקר בהם, הילד עשוי להסיק שגם פרידת הוריו היא משהו שקרה בעיקר לו ובגללו. כלומר, שהוא אשם בפרידה ושמשהו שהוא עשה גרם לפירוק המשפחה. חשוב להבין שהמוחות של הילדים שלנו מפעילים לוגיקות פשוטות ובעייתיות, שלא מאפשרות להם לראות תמונה מורכבת ורבת מימדים. לכן, בקלות רבה, תפיסות המחשבה שיגזרו מאימוץ תחושת האשמה יכולות להיות- ‘בגלל שאני אשם בפרידה, אני גם זה שצריך לפעול כדי למזער את השפעותיה’. או- ‘בגלל שמשהו שעשיתי גרם למשהו כל-כך רע, אני חייב להיות “ילד טוב” כדי שלא יקרה דבר רע נוסף, או כדי שלא יפסיקו לאהוב אותי’.
עכשיו, וזה בעצם מה שמאוד חשוב להבין, לאסטרטגיית הריצוי, גם אם היא נוחה לנו, יש מחירים מאוד כבדים שלא נרצה שהילדים שלנו ישלמו. זה כמובן נכון תמיד ולאו דווקא בהקשר של הגירושין. בפעם הראשונה שנחשפתי לעניין הריצוי אצל ילדים, זה היה במסגרת לימודי הדרכת ההורים. המרצה אמרה לנו שכמעט תמיד, ההורים שיגיעו אלינו יספרו על הילד הבעייתי שהם רוצים שנעזור להם “לתקן”. אבל היא ביקשה שאנחנו נשים לב גם לילד הנוסף במשפחה, זה שכשנשאל עליו ההורים יענו שהוא “מלאך” ושאיתו אין בעיות כמעט אף פעם.
החשיבות שהיא ייחסה להפניית הזרקור אל עבר הילד המרצה, נולדה מתוך הבנה של ההשלכות הקשות שיש לריצוי. ילד שבחר בריצוי בגלל שהוא מרגיש שהוא צריך לפצות על האחריות שלו לפרידה, או בגלל שהוא חושב שאם ינהג אחרת לא יאהבו אותו, נושא על כתפיו הקטנות משאות כבדים למידותיו. רק תחשבו על הכאב שבהרגשה שנולדת כשמישהו חושב שיאהבו אותו ‘רק אם’. ההורה רוצה לתת את המתנה הגדולה ביותר שאפשר להעניק לילד- אהבה ללא תנאים, והילד לא מצליח לקבל אותה.
כשילד, ובעצם כל אחד מאיתנו, מאפשר לאלמנט הריצוי להיות מרכיב משמעותיו מחייו, הוא גוזר על עצמו התרחקות מעצמו ותחושה קשה של בדידות. אם ברירת המחדל שלנו היא כל הזמן לבחור באפשרות שתעשה לאחר טוב, במקום לעצמנו, אנחנו בעצם נמנעים מלבחון את כל שאר האלטרנטיבות הקיימות, ובפרט את האלטרנטיבה שמגלה לנו מה אנחנו אוהבים ורוצים. כשאנחנו פועלים רק לפי האחר, אנחנו כאילו פועלים על אוטומט ומפספסים לגמרי את החשיבות והקסם שבהתלבטות, בבחירה ובהתנסויות חדשות.
למעשה, אני לא רק מפספס את היכולת ללמוד מה אני אוהב/לא אוהב, מה חשוב/ לא חשוב לי, מה אני רוצה/ לא רוצה, ואת האפשרות לבחור בדברים שיעשו לי טוב. כשאני חושב שאני צריך להתנהג בדרך מסויימת, אבל עמוק בפנים חושב אחרת, אני מתרחק לא רק מעצמי אלא גם מהקרובים לי. בזמן שהסביבה שלי לומדת עליי בעיקר מההתנהגות המרצה שלי, ואני בפנים חווה עולם שלם שהוא שונה מההתנהגות שלי, בעצם לא באמת רואים אותי. לתחושה הזו שמרגישים כשאנשים אחרים לא רואים את מי שאני באמת קוראים בדידות.
אז מה אפשר לעשות? איך אנחנו כהורים נוכל לעזור לילדים האהובים שלנו לקחת מהריצוי את ההתחשבות בנו ואת הרצון להקל עלינו, ולהיפטר מהפרשנויות השגויות שאימצו לעצמם? התשובות, כרגיל, מצויות במוחו של כל הורה בהתאם להיכרות המעמיקה שלו עם הילד הפרטי שלו. ובכל זאת, הכנתי כמה קווים מנחים שאפשר להתחיל מהם.
חיזוק גילוי הרצונות
תופעת הריצוי אצל ילדים, קשורה באופן ישיר להדחקת ושלילת הרצונות שלהם, והעדפת הרצונות של האחר. הם עושים את זה כי הטקטיקה הזו עדיפה להם על פני החלופה. הם בוחרים לרצות כדי שלא יכאב, כדי לא לאכזב, כדי שלא יהיה קונפליקט וכד’. לכן, הצעד הראשון שלנו כהורים צריך להיות הגדלת הגילוי של הילד את רצונותיו- בפני עצמו ובפני שאר העולם. אנחנו צריכים לדאוג ליצירת זירות שיזמנו לו הזדמנויות לחקור את רצונותיו ולשתף אותנו בהם. הרבה מזה תלוי בפניות שלכם, בקשב שתקצו לו, וכמובן באופן שבו תעודדו ותחזקו אותו על בחירותיו והעדפותיו.
זירות כאלו מתקיימות בכל הזדמנות שבה הילד מתבקש לשאול את עצמו שאלות לגבי רצונותיו. אפשר להציע לו לבחור חוג מתוך רשימת חוגים, וכך ללמוד יחד איתו איזה סוג של תחביבים הוא אוהב ואיזה לא. אפשר להכין איתו תוכנית של טיול או חופשה, וכך ללמוד יחד איתו איזה סוג של חוויות הוא מעדיף ועל מה היה שמח לוותר. אפשר להכין איתו רשימה שבועית של מה ירצה לארוחת ערב בכל יום בשבוע, וכך ללמוד יחד איתו מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב לאכול. אפשר לעבור איתו על חנות קניות אינטרנטית של בגדים עבורו, וכך ללמוד יחד איתו איזה סוג של בגדים יפה בעיניו ואיזה פחות. אפשר להזמין אותו לבחור מבין אפשרויות לעיצוב מחודש של חלק מסויים בבית, ובפרט אם מדובר בחדר החדש שלו, וכך ללמוד איתו יחד על הטעם העיצובי שלו.
מעבר לזה שהדרכים האלו הן דרכים שמעודדות את הילד לחקור את עצמו ואת רצונותיו, לבחור מבין שלל אופציות, וללמוד לסנן מידע ולתכנן, בהקשר של הגירושין יש להן גם תרומה משמעותית לביחד החדש שאתם יוצרים איתו. הזמן הזה שאתם מקדישים להם, הסקרנות הזו שאתם מפנים כלפי לימוד הרצונות שלהם, הן תרופה בפני עצמה, לכם ולהם. כמו שאני תמיד טוענת, הגירושין יכולים להיות מתנה גדולה מאוד לשיפור הקשר בין ההורים לילדיהם, אם רק בוחרים לנצל את כל השינויים שמתרחשים כדי להפנות אותם לכיוון החיובי.
ניטרול התנאי הפנימי
אם הבנו שמוקד עיקרי של תחושת הריצוי קשור לכך שהילד מניח שרק אם ינהג בצורה מסויימת (התנהגות טובה ומרצה), יאהבו אותו, יסלחו לו וכד’, אז גם ברור שאנחנו צריכים לדאוג לעבוד עם התפיסה הבעייתית הזו ולשנות אותה. במקרה הספציפי זה אומר להרחיב את ה”רק” כך שירגיש שבכל דרך שינהג נאהב אותו, נסלח לו וכד’. המטרה שלי כל הזמן צריכה להיות- לגרום לילד שלי להרגיש כמה שיותר חופשי לנהוג בכל דרך שהוא רוצה, גם אם זו לא בהכרח הדרך שאני חושבת שהיא הכי עדיפה. זה אומר לאפשר לו למרוד ואפילו לעודד אותו לכך, וזה אומר לעשות עבודה פנימית עם עצמנו.
המבחן האמיתי שלנו יהיה כשהוא כבר כן יתנהג בדרך שאינה מקובלת עליי, או יעבור על “חוקי” הבית והחברה. במקרה הזה, אני אצטרך להזכיר לעצמי שיש לפני ילד שיותר רגיש לעצם הסיטואציה הזו שבה הוא מתנהג בניגוד לאיך שהייתי רוצה שיתנהג, ושהתפקיד שלי הוא לדאוג שהוא יבין שכל דרך שבה יבחר, לא תוכל לשנות את האהבה שלי כלפיו. התובנות האלו יובילו אותי לשני כיווני פעולה- האחד, קודם כל, אני אנסה לכבד את הרצונות שלו ככל הניתן. אני אבחן עם עצמי עד כמה באמת חשוב שאעמוד בהתנגדות שלי, וככל שהחלטתי שאוכל לוותר ו”לזרום” עם דרך הפעולה שלו, אני אראה לו שהוא הצליח לעמוד מאחורי הרצון שלו, ושגם הרצון שלו רצוי ומבורך.
כיוון הפעולה השני, קשור למה קורה כשהרצון שהוא מביע לא מקובל עליי בשום צורה. במקרה הזה, אני אצטרך לדאוג שהוא יצא מהשיח בינינו כשהוא מבין שגם אם הוא עשה משהו שאני ממש לא רוצה שהוא יעשה, אין לזה שום קשר לאהבה שלי אליו. לכן, אני אדאג לא להתפרץ, אקשיב לדבריו, אחזק את הרצונות שהוא מביע, ואסביר את עצמי בצורה מכבדת ורגועה. ובעיקר, אני אדאג לוודא שהוא מבין שאני אוהבת אותו בכל מקרה ושהכל בסדר.
בגלל שברור לי שזה אולי נשמע טוב תיאורטית, אבל בחיים האמתיים קצת יותר קשה לביצוע, חשוב שתתכוננו לסיטואציה הזו מראש במחשבה שלכם, וכשהיא תיקרה בפועל, תזכירו לעצמכם שיש לכם תפקיד הורי חשוב לבצע כרגע.
הקטנת תחושת האשמה
כפי שציינתי, כשהילד בוחר באסטרטגיית ריצוי על רקע הגירושין, מתעורר החשש שהילד לקח על עצמו אשמה מסויימת לפרידה. זו הסיבה שבגללה חשוב להעביר לילד שוב ושוב, בכל דרך אפשרית, שאין ולא היתה לו כל השפעה על ההחלטה שלכם להיפרד. יהיה לו קל לוותר על האשמה, אם הוא יצליח להבין יותר איך התקבלה החלטת הפרידה. נסו לשתף אותו, במסגרת כל ההסתייגויות המתבקשות, על התהליך שעברתם עד לקבלת ההחלטה, ועל הסיבות שהובילו אליה.
זה שלכם זה ברור שהפרידה לא היתה בשום מובן בגללו, וזה שאמרתם לו את זה כבר אלף פעמים, לא בהכרח אומר שהוא לא יחשוב או ירגיש שנפרדתם בגללו. ילדים נוהגים לחשוב שהכל תלוי ומסתכם בהם, והם זקוקים לחזרתיות. אם הוא ירגיש שאתם כנים בעניין, ושההחלטה שלכם להיפרד נתקבלה בהדדיות, יהיה לו קל יותר לשחרר את עצמו מהעול המיותר שמביאה איתה תחושת האשמה.