מה ההבדל בין פינוק טוב לפינוק רע?

אתמול בצהריים ביקשתי מהראל שיעזור לי להכין ארוחה. הוא הסתכל עליי ואמר- “אמא, את מכירה אותי, את יודעת שהקטע שלי זה לשחק כשאת מכינה את האוכל”, וכמובן שהוסיף את החיוך ההורס שלו שבד”כ גורם לי לחייך בחזרה, להביט אליו בעיניים מאוהבות, וכמו מתוך היפנוזה לענות ישר בלי לחשוב – נכון ממוש, אין בעיה, אתה צודק.

אבל הפעם החלטתי להקשיב לעצמי, וליישם את הפינה שבה עסקתי בנושא הפינוק, והחלטתי לעמוד על זה שהוא יעזוב את המשחק ויבוא לעזור לי (לעצמי אמרתי שאני חייבת להתעקש שיבוא, כדי לעזור לו להרגיש משמעותי). לזכותו ייאמר שהוא בא די מהר, תיקתק את החלק שלו, וחזר לענייניו.

אני מודה, זאת החוליה הכי חלשה אצלי. אני אוהבת לפנק את הילדים שלי, לקנות להם דברים שהם ממש לא צריכים, לעשות במקומם את מה שבעיני קצת קשה להם, ולהשקיע הרבה מאמץ כדי שיהיה להם כיף. אני מבינה שזה אולי נשמע כמו אמא שמשקיעה בילדים שלה, אבל האמת היא שפינוק יכול להיות דווקא מאוד פוגעני. אני יודעת, אני לא היחידה שנופלת בזה, הרי כולנו רוצים לגדל ילדים מאושרים. אנחנו משקיעים מחשבה רבה, ומתאמצים לא מעט, כדי שיהיה להם שמח, טוב, כיף ונעים. העניין הוא, שבזמן שאנחנו מאמינים שאנחנו עושים להם רק טוב, כדאי שנדע שלפעמים נתינת היתר הזו שלנו עשויה להשיג בדיוק את ההפך ממה שהתכוונו להשיג.

כשאנחנו נותנים, טורחים, ורוכשים בלי סוף אנחנו לרוב עושים את זה כי יש לנו רצון עז לתת להם את מה שלנו לא בהכרח היה, לפצות אותם על הקשיים והאתגרים שהם מתמודדים איתם, ולהרגיש טוב יותר עם עצמנו בגלל שאנחנו לא תמיד יכולים להיות שם עבורם. במיוחד בשנה האחרונה. אנחנו מתכוונים לטוב, אבל בדרך קצת מבלבלים בין אושר להנאה, וטועים לחשוב שאושר משמעותו כיף ושמחה רגעיים.

העניין הוא, שבעוד שבטווח הקצר אנחנו מאמינים שאנחנו עושים להם טוב, את הטווח הטיפה יותר ארוך, אנחנו קצת מפספסים. ילדים מאושרים הם ילדים שמצד אחד כיף ונעים להם, ומצד שני יש להם תחושה שהם חשובים, משמעותיים, מסוגלים ונחוצים – והנאה וכיף נצחיים לא בהכרח משתלבים עם כל זה.

כי כשאנחנו עסוקים בלהציף אותם בכיף ובנוח, וממהרים לספק להם את כל מה שהם רוצים (ולפעמים אפילו דברים שהם לא ידעו שהם רוצים), אנחנו מפריעים להם להעריך דברים, גורמים להם לקבל יותר מידי כמובן מאליו, ומפריעים להם לפתח את השריר החשוב של דחיית סיפוקים והתמודדות עם תסכולים. כשאנחנו עושים במקומם ובשבילם, אנחנו הרבה פעמים מפריעים להם להפיק לקחים, ללמוד מטעויות, ובעיקר, להתנסות, ללמוד, ולדעת, שהם מסוגלים.

כלומר, כשאנחנו עושים עבורם דברים שהם יכולים לעשות בעצמם, אנחנו משדרים להם מסר שהם לא מסוגלים, וכשאנחנו פותרים להם בעיות, במקום להתמודד עם ההשלכות של מעשים שלהם, אנחנו לא מאפשרים להם לפתח אחריות ועצמאות.

כדי באמת לעזור להם להיות מאושרים, אנחנו צריכים לזכור, לצד הכיף וההנאה הרגעיים, גם ללמד אותם איך להרגיש טוב עם עצמם, להודות ולהוקיר את מה שכבר יש להם, להשיג את מה שחשוב להם להשיג על-ידי השקעה ומאמץ, ולהרגיש שהם יכולים לעשות דברים בעצמם, ושהם ממש תורמים וחשובים בתוך המערכת המשפחתית שלנו.

אז בפעם הבאה כשאנחנו רוצים לפנק אותם, כדאי שנבדיל בין פינוק טוב, חשוב ומומלץ, שמזכיר להם שאנחנו חושבים עליהם ושהם יקרים לנו, לבין פינוק שיכול לפגוע בהם.

מה כן לעשות? – להעניק להם חיבוקים, נשיקות, חום, ומחוות האהבה (להכין להם מאכל אהוב, להראות להם שנזכרתם בהם וחשבתם עליהם כשנתקלתם במשהו שחשוב להם וכד’). להתעניין בהם, לבלות איתם זמן, ולהזכיר להם כמה שהם יקרים לנו.

מה לא לעשות? לא לרוץ להגשים להם כל מה שהם רוצים עכשיו ומייד, לא למהר לפתור להם כל בעיה, ובגדול, לא לעשות עבורם את מה שהם מסוגלים לעשות בכוחות עצמם.

אני יכולה להגיד שלפחות עבורי מדובר בתזכורת יומיומית לעצמי, לעצור את האוטומט האקסטרה מפנק, ולהזכיר לעצמי שהאושר שלהם תלוי גם בזה שאאפשר להם קצת יותר לעשות ולהשיג בעצמם.