מה עובר איתי הלאה

 

אני יודעת שאני לא בדיוק כמו כולם בעניין הזה, אבל בכל פעם שאני מחליפה טלפון, אני מתחילה הכלל מחדש. כל אנשי הקשר, הדברים החשובים שרשמתי לעצמי בפתקים, כל ההתכתבויות בוואטסאפ, הכל כולל הכל נשאר מאחור.

אותו הדבר בכל מה שקשור למחסן, או לחלק בארון שבו אני שומרת דברים שנראה לי שצריך וחשוב לשמור. ואז אני מחכה מספיק זמן וביום בהיר אחד זורקת את הכל. זה קורה לכולנו כשאנחנו עוברים דירה ומתחילים לעבור על כל מה שצברנו וזורקים אינסוף דברים מיותרים, ואפילו פעמיים בשנה כשאנחנו מחליפים בין ארון קיץ לארון חורף ולהפך. אנחנו מנקים ומנפים, מרעננים ומתחדשים. אנחנו מפנים מקום.

העניין הזה תמיד מזכיר לי את התרמיל שהיה לי כשטיילתי למזרח. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי, כל מה שיש בתוכו זה כל מה שמהווה את הבית שלי בחצי השנה הזו. בבית האמיתי שלי היו כל הבגדים, הבשמים, המזכרות, הפתקים, המחברות, האלבומים וכל אותם דברים שלא זרקתי כי אמרתי שבטוח אצטרך אותם מתישהו. ובתרמיל הקטן הזה של הטיול הסתכם כל עולמי. היו בדיוק הבגדים, כלי הרחצה, המוסיקה, המחברות והספרים שהייתי צריכה ושהכי הכי אהבתי. וזה הספיק. והיה במינימליזם הזה משהו מאוד מאוד משחרר.

אנחנו מייחסים חשיבות גדולה מידי ליותר מידי דברים חומריים. קונים עוד בגד, נעל, משחק לילד, גאדג’ט למטבח. מעמיסים על החיים שלנו עוד ועוד דברים שאם הם ימחקו מחיינו לא באמת נרגיש את זה. כמו הבגד הזה שמצאנו איפה שהוא במאחורה של הארון ושכחנו לגמרי שאי פעם קנינו אותו.

בגלל זה כשאני מחליפה טלפון, או אורזת מזוודה לטיול, יש בי משהו פנימי שמתרגש מהאילוץ להסתפק במה שבאמת צריך ולא מעבר לזה. יש בתחושה הזו משהו שמחבר אותי לקדמוניות של העולם, לאופן שבו התנהל המין האנושי ברוב המוחלט של קיומו, לזה שלפני כל השפע והבלאגן של היום, לא היינו צריכים כל-כך הרבה.

כשאדם עובר גירושין הוא עובר משהו שמאוד מאוד דומה לזה. היו לו בית מלא בדברים, חיי חברה מלאים באנשים קרובים, וראש שמלא במיליון נושאי שגרה מעוורים שצריך לטפל בהם. הפרידה מאלצת אותנו לעשות רענון. פתאום צריך להסתכל על אותה ערימת פריטים ואנשים שמהווה את חיי היומיום שלנו, ולהחליט מה מהם עובר איתי לשלב הבא. וזה בכלל בכלל לא פשוט לקבל את ההחלטות האלה, במיוחד כי מדובר בכמות מטורפת שלהן. בגלל זה צריך מדיניות, קו מנחה שיעזור לנו בעניין הזה.

אז יש את הדברים שצריך ושעולים הרבה כסף- מקרר, טלויזיה, ספה, כלי מטבח. ויש את המזכרות- פסלים, תמונות, מתנות, מכתבים. ויש את האנשים- חברים, בני משפחה של בן/ת הזוג לשעבר, שכנים ואנשי קהילה. עומדים מול השפע האינסופי הזה וצריכים להחליט מה לקחת? על מה אני מתכוון לריב עם בן/ת הזוג שלי לשעבר כדי לקבל? מה ייעלם מעצמו?

באותם הרגעים שבהם אנחנו מתלבטים ומתלבטים, אני חושבת שמה שצריך להנחות אותנו זה המינימליזם ופינוי המקום לקראת הדף החדש בחיים. בעיני, ברירת המחדל צריכה להיות ‘לא’. כשצריכים להחליט מה נשאר ומה הולך, אני בעד לבוא בגישה שאומרת ‘בואו תשכנעו אותי למה הדבר הזה צריך להמשיך איתי’?. הנקודה היא להתייחס לסביבה העתידית שלנו כאל חלל חדש, פיזי ונפשי, שאני רוצה שמה שייכנס אליו יהיו רק דברים שיעשו לי טוב ושאני באמת צריך. ואפילו לא דבר אחד שלא עונה על זה.

העולם החדש שנפתח עבורנו הוא דף חדש, הזדמנות נדירה למשהו ראשוני ונקי שיתאים למי שאנחנו היום. ואנחנו אלה שצריכים לעמוד בשער ולדאוג שמי ומה שיעברו את הסינון וייכנסו לחיינו יהיו רק כאלה שנבחרו בקפידה. העתיד שלנו צריך להיות אולם יוקרתי שרק יחידי סגולה מצליחים להתקבל אליו. בדיוק כמו שכשאנחנו נוסעים לחו”ל אנחנו אורזים במזוודה רק את הג’ינס או השמלה שאנחנו הכי הכי אוהבים.