מכשיר השמיעה

לסבתא שלי, סבתא פרידה ז”ל האהובה, היתה בעית שמיעה מאז שאני זוכרת אותה. תמיד ידעתי שאם אני רוצה שהיא תבין אותי אני צריכה לצעוק ממש חזק, לבחור מילים מסויימות בלבד, להוסיף תנועות ידיים, להגביר את מבע השפתיים, ולקחת בחשבון שהיא לא בהכרח תצליח לשמוע את כל מה שאמרתי.
כשהייתי בת 20 בערך, והיא היתה בת 70 בערך, לקחתי אותה למכון שמיעה. (למה לא עשינו את זה קודם? כי היא מעולם לא רצתה.) במכון התאימו לה מכשיר שמיעה, קנינו אותו וחזרנו הביתה. ישבנו במטבח שלה, ליד השולחן הכחול, ודיברנו. אני לא אשכח לעולם את ההלם שחוויתי- סבתא שלי שומעת! אפשר לדבר איתה אפילו בלחישה והיא שומעת הכל!!! לא יכולתי להאמין שכל השנים האלה עברו בצעקות וסימוני ידיים מיותרים. ובעיקר, היכתה בי האכזבה על כל אותם דברים שרציתי לספר לה אבל לא סיפרתי, כי תמיד הייתי צריכה לבחור איך לקצר מסרים, או כי סתם לא רציתי שגם השכנים ישמעו (כל משפט שאמרתי לה שאלתי את עצמי אם זה משהו שאני רוצה שגם ניצה השכנה ממול תדע עליי).
ההמשך של הסיפור הזה הוא לא שמאותו הרגע ואילך סבתא שלי היתה מאושרת, שמחה לגלות את כל העולם החדש שנגלה לפניה, ושמאותו היום התקשורת שלה עם סביבתה השתנה מהקצה אל הקצה. לא. אחרי כמה ימים שבהם התנסתה עם המכשיר, סבתא שלי הוציאה אותו מהאוזן, כיבתה אותו, ולא פתחה אותו יותר לעולם.
לא עזרו נסיונות השכנוע. זה מה שהיא רצתה. היא רצתה לכבות את הרעשים והרחשים. הם הפריעו לה. הם פגעו בה. הם היו מיותרים עבורה. לנשמה השורדת שלה היתה הבנה ברורה שכדי להמשיך, כדי שיהיה לה טוב, היא לא רוצה לשמוע את העולם מעבר ליכולתה.
כשאני חושבת על זה היום, זה נראה לי מקסים כל-כך. כמה מודעות ואומץ היו דרושים לה כדי להחליט שהיא לא רוצה לשאת את מה שקשה מידי. כמה יופי יש בלזהות מה עושה לי טוב ופשוט לעשות אותו. גם אם זה אומר לעמוד בהרבה מאוד שידולים וניסיונות שכנוע מבחוץ.

גירושין לפעמים מביאים אותנו לסף הרגישות הזה. הם מגבירים את הפגיעות שלנו וכל המערכת הרגשית שלנו משתנה. פתאום אנחנו “שומעים” יותר. כלומר, חווים את הדברים בעוצמה גבוהה ולא מוכרת. והחוויות האלו יכולות להיות ממש קשות לנשיאה. גם אם אנחנו אנשים מאוד חזקים בד”כ, וגם אם עברנו חישול או שניים במהלך חיינו.זה שאני חושבת שזה מקסים שבן אדם מספיק רגיש לעצמו כדי לדעת מה עושה לו טוב, וזה שאני מעריצה את היכולת לעשות דברים כדי לשפר את ההרגשה האישית, גם כשיש לזה מחירים כבדים, לא אומר שאני חושבת שצריכים לכבות את מכשיר השמיעה לנצח. מבחינתי, הפתרון הנכון היה לעזור לסבתא פרידה האהובה לאזן את הקושי, ולמצוא את הדרכים שיאפשרו לה לשאת את הקולות והרחשים במינונים שמתאימים לה. עצוב לי שנמנעו ממנה הדברים הנפלאים שיכלו להיוולד משמיעה טובה. כואב לי שנמנעה ממנה קירבה שיכלה להיוולד מתוך תקשורת מלאה יותר.

היום, כשאני מלווה אנשים שעוברים את תהליך הגירושין, ניתנת לי כל יום מחדש הזדמנות מדהימה לעשות תיקון בהקשר הזה. בפגישות האישיות, אנחנו עובדים יחד על הרגישות הזו שהתגברה פתאום. בונים מחדש חוסן. בודקים מהם הדברים שיכולים לעזור. מתכננים צעדים מדודים ומחושבים. לומדים ליהנות מהנפלאות שיש לרגישות הזו להציע. מבינים איך להשתמש בכיבוי מכשיר השמיעה כפתרון חשוב, אבל זמני. לומדים לווסת ולאזן את הרעשים. עושים עבודה כדי להצליח לחוות את החיים במלואם.