אני

משבר כקריאה להסתכלות

תמונה לפוסט משבר כקריאה להסתכלות

השאלות 'מי אני?' 'למה אני פה?' ו'לאן אני רוצה ללכת?', הן שאלות שמלוות כל אחד ואחד מאיתנו בתדירות ובמידות שונות מאדם אחד לאחר, ובתקופות שונות לאורך החיים. אנחנו מתחילים לתהות לגביהן בצורה רצינית יותר בגיל ההתבגרות ותכל'ס לא מפסיקים עד יומנו האחרון.

בחיים העמוסים שאנחנו מורגלים בהם ההתעסקות בשאלות האלו נדחקת בצער רב לתחתית סדרי העדיפויות. ככל שעומס היומיום שלנו גבוה יותר, ככה הזמן שלנו עובר מהר יותר, וככה אנחנו מתרחקים יותר ויותר מהסתכלות על המצב העדכני שלנו במפת החיים שהיינו רוצים לעצמנו.

זה קורה גם בגלל שבאמת יש לנו עבודה במשרה מלאה, ילדים, חיי חברה וכד', אבל זה בעיקר קורה כי הכי קל לנו לדחוק הצידה את מה שלא כל-כך פשוט להסתכל עליו. הרי בפעמים שבהן אנחנו כן מביטים לרגע לכיוון פלח המשמעות בחיינו, וכן שואלים את עצמנו האם אנחנו איפה שאנחנו רוצים להיות?, האמת לא תמיד נעימה לנו.
בכל מקרה, גם אם אנחנו לא מתעסקים בזה בגלל שאין לנו זמן, וגם אם אנחנו לא מתעסקים בזה כי זה לא פשוט לנו, בשני המקרים אנחנו חיים את חיי היומיום שלנו בלי יותר מידי לחפור. מתי אנחנו כן חוזרים לתהיות המהותיות האלו? ברגעים קצת יותר מיוחדים מהשגרה, כמו למשל בימי הולדת (במיוחד עגולים..), בצמתי חיים משמעותיים (כשאנחנו מתלבטים לגבי איזו דרך מקצועית לבחור, האם להתחתן עם האדם הספציפי, האם להביא ילד לעולם וכד'), וברגעי משבר אישיים.

במובן הזה, גירושין הם קריאה כזו לשיחה עם עצמנו. גם אם אנחנו רוצים וגם אם אנחנו לא רוצים, הדרמה היא כל כך גדולה, השינויים מתרחשים בכל כך הרבה חזיתות של חיינו, הקלפים נטרפים בכל כך הרבה תחומים, תמונות העולם הנוכחיות והעתידיות שלנו מקבלות תפניות כה מהותיות, עד כדי כך שאין לנו אלא להיקרא לחדר המנהל.

ובחדר הפנימי הזה חוזרות השאלות ומכות בנו- מי אני? מה האירוע הזה אומר עליי? מה אני רוצה שיהיה? מהן האפשרויות שלי? איך אני מתאר את מה שקרה? איך אני רוצה להתנהל? מה חשוב לי שיקרה? על מה אני יכול לוותר? על מה אני לא מוכן בשום אופן לוותר? איך אני רוצה שיראו חיי מכאן ואילך? מהן הדרכים האפשריות שלי להגיע לאן שאני רוצה? מה אני חייב לעצמי? מה אני חייב לילדים שלי? איזה הורה אני רוצה להיות? איך מה שקרה ישפיע על היחסים שלי עם ההורים שלי? מה בידיים שלי ומה לא?

בדומה לכל משבר בסדר גודל כזה, רצף החיים הרגיל נקטע ומאותו הרגע נפתחות הרבה מאוד אפשרויות ולפעמים נדמה שהכאוס גדול מכדי לשאת אותו. אבל הכאוס הזה הוא גם מתנה גדולה. אומנם לא כזו שבהכרח בחרנו או רצינו בה, אבל בהכרח כזו שמאפשרת לנו בחירה והזדמנות לשינוי שיכול להיות גם מאוד חיובי. כדי שזה יקרה, אנחנו זקוקים לאומץ ולכוחות. אומץ להסתכל על המציאות ועל עצמנו, וכוחות לבחור באופטימיות ובתקווה.

כתיבת תגובה באמצעות פרופיל הפייסבוק שלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *