ספייס ומערכות יחסים

 

“בכל פעם שאני רוצה שנעשה משהו ביחד, רק שנינו או עם הילדים, אני חוששת לפנות אליו, ומקבלת הרבה יותר מידי ‘לא’ כתשובה”. “בזמן האחרון אני מרגיש שכל דבר שאני אומר לה מעצבן אותה, ושהיא כל הזמן תוקפת אותי”. “לחברים, לעבודה ולתחביבים יש לו תמיד זמן והוא מוכן להשקיע בהם את כל כולו, ואותי הוא כל הזמן דוחה”. “בשביל מה בכלל אני צריך זוגיות אם אין לי שותף ואני עושה הכל לבד?”.

“כשאני רוצה לעשות משהו שהוא רק שלי ובלעדיה, אני חושב פעמיים אם זה שווה לי את הויכוח”. “אני מרגישה שאין לי אויר, שאני חנוקה, שהוא נמצא כמעט בכל מקום”. “אני מרגיש שאני כל הזמן צריך להתנצל ולהסביר למה אני רוצה לצאת עם חברים, לעשות ספורט, או סתם לבהות בטלפון”. “אני מפחדת שאם אגיד לו עד כמה אני זקוק ליותר ספייס, הוא ייפגע, ייעלב וזה לא יוביל לשום מקום”.

המשפטים האלה חוזרים שוב ושוב בין כותלי הקליניקה. אנשים שחווים תסכול, דחייה, עלבון, אכזבה, ומחנק. התחושות האלו, שמביאות כל אחד מהם להתנהגות קשה ופוגענית, נובעות פעמים רבות מפער הצרכים של בני הזוג בקרבה ובנפרדות, כהאחד זקוק ליותר זמן ביחד, יותר שיחות ומגע, והשני זקוק ליותר זמן עם עצמו, עצמאות וחופש. רוב הזמן, באמצעות אסטרטגיות התמודדות שהם מפעילים, הדברים איכשהו מסתדרים, אבל כמעט תמיד מתישהו הדברים מסתבכים ומעכירים את הזוגיות ואת האוירה בבית.

הסיבה לכך שפער הצרכים הזה בין בני הזוג הוא כל-כך נפיץ, היא שמדובר בסוגייה רגשית עמוקה ביותר, שמלווה אותנו לאורך כל מערכות היחסים בחיינו, ומגיעה לשיאה בזוגיות ובהורות שלנו. כל אחד מאיתנו נולד עם מזג שונה וכמיהה למידה מסויימת של קירבה ושיתופיות, ולמידה מסויימת של נפרדות ועצמאות. המזג הטבעי הזה מקבל את צורתו ומתפתח בהתאם למערכות היחסים עם הקרובים לנו, כשהמידה שהם מאפשרים או לא מאפשרים לנו את מה שאנחנו זקוקים לו, היא בעת ובעונה אחת גם האתגר וגם הפתרון. בעיקר מול הקרובים לנו וביחס אליהם אנחנו מרגישים את הצורך בקירבה ונפרדות, ואיתם ועבורם אנחנו אמורים לעשות עבודת התפתחות שעובדת עם ועל הצורך הזה.

לאמץ את החופש לתוך הזוגיות

התופעה הזו, שלפיה מקור בעיות הזוגיות קשור לפער בין צרכי הקירבה והנפרדות השונים של בני הזוג, שכיחה הרבה יותר משנדמה לנו והיא רק תלך ותגבר. בעידן שבו כולנו יונקים, נושמים וחווים ערכים של אינדיווידואליזם, עצמאות וחופש, כולנו מקבלים הכרה ולגיטימציה לצורך במרחב פרטי ואישי ומרשים לעצמנו יותר ויותר לדרוש אותו. הבעיה היא שמצד אחד, אנחנו מרגישים בתוכנו את הרצון ההולך וגובר בספייס, צורך שניזון ממסרים שאנחנו סופגים מהסביבה שבה אנחנו חיים, ומצד שני, אנחנו עדיין מאמינים שבתוך מסגרת הזוגיות הצורך הזה יכול להתקיים רק באופן חלקי ביותר, ושאם אנחנו רוצים יותר ממנו אנחנו צריכים לבחור אם להישאר או ללכת ממנה.

מי שמתבקשת לעשות את האדפטציה ולהפנים את אויר החופש לתוכה היא הזוגיות, או יותר נכון התפיסות המקובלות לגביה. כל עוד נתייחס לזוגיות רק כאל שיתופיות וקירבה, היא תיתפס כאויב העצמאות והחופש, ובמלחמה הזו היא תפסיד. השינוי שמביא יותר חופש לחייו של האדם, ועדיין מאפשר לו להיות חלק מזוגיות ו/או משפחה כבר מתרחש, וניתן לראות אותו בהרכבים הזוגיים והמשפחתיים שעדיין נחשבים חדשים, כמו זוגיות שבה כל אחד מבני הזוג מתגורר במדינה אחרת, כאלה שבוחרים לנהל זוגיות ולגור בבתים נפרדים, אנשים שבוחרים לא להביא ילדים לעולם או לנהל הורות משותפת וכד’. המציאות משתנה, וככל שהזוגיות תאמץ את העדכונים האלה לקירבה יותר מהר, ותראה בחופש ובעצמאות כחלק ממערכת היחסים ולא כאלמנטים שפוגעים ומאיימים עליה, היא תוכל לעזור לאנשים להיות יותר מאושרים ושבעי רצון בתוך המסגרת המשפחתית, במקום לשלח אותם למצוא אלטרנטיבות אחרות.

קירבה מותאמת בשלושה שלבים

עד שהדעות הרווחות יישרו קו, אנחנו יכולים לדאוג ולטפל בזוגיות הפרטית שלנו, ולעדכן מחדש את מידת המרחב האישי והקירבה שנהגנו לפיהם עד היום. השלב הראשון, צריך להתחיל בהפנמה הדדית שלכל אחד מאיתנו יש צורך שונה – ולגיטימי – בקרבה ומרחק. כל עוד אנחנו שבויים בגישה שהצורך של האחד חשוב, נכון או “זוגי” יותר משל השני, נגיע לדיון בינינו ממקום של האשמה והתגוננות, ונפספס את ההזדמנות להכיר ולהצמיח חלקים בכל אחד מאיתנו. ברגע שאנחנו מבינים שלכל נפש אנושית המידה שנכונה לה בהתחברות ובביחד, והמידה שנכונה לה במרחב אישי ובעצמאות, נגיע לדיון יותר מפוייסים ומוכנים להתאמץ עבור בן/ת הזוג שלנו.

השלב השני, הוא לדבר בכנות ובאומץ על הצרכים שלנו. נשתף האחד את השני בכמה אנחנו זקוקים לקירבה  או בכמה חסר לנו מרחב אישי, מה אנחנו חושבים ומרגישים כשהם דוחים או מגבילים אותנו, איך האידיאל נראה בעינינו, מה אנחנו מבקשים מהם וממה חשוב לנו שהם ימנעו. שיחה שתאפשר לנו להכיר ולהתיידד עם הצרכים של בן/ת הזוג, להביע הבנה כנה, ולמפות את המצב לקראת פעולה.

בשלב השלישי נעבוד יחד כדי להכיל את הצרכים השונים לתוך הזוגיות. המשמעות היא לא שכל אחד יקבל בדיוק את מה שהוא זקוק לו. להפך, הכוונה היא שכל אחד יוכל לעשות עבודת התפתחות אישית עם הצורך הפרטי שלו בקרבה ונפרדות, כדי להתקרב קצת יותר למקום שבו נמצא בן הזוג שלו בהיבט הזה. זה שמרגיש שהוא צריך יותר יחד, מתבקש להפנים שקרבה והיכרות שונים מהתמזגות והיבלעות, וזה שזקוק ליותר נפרדות, מתבקש להפנים שהביחד לא שולל או מאיים על החופש והעצמאות שלו. שניהם מתבקשים לבדוק איך הם יכולים לשלוט יותר בצורך הפרטי שלהם, ומה הם יכולים לעשות לטובת הצורך של האחר.

אם אנחנו רוצים ליהנות מהיתרונות של הזוגיות, מתחושות השותפות, השייכות והביטחון. כדאי שנגלה רגישות וכבוד לצרכי בן/ת הזוג שלנו, ולא פחות מזה גם לצרכים האישיים שלנו. עלינו לזכור ששנינו זקוקים גם לקרבה וגם לנפרדות רק במידות שונות, ולעבוד על עצמנו ולהתאמץ לטובת השני, בין אם זה אומר להיות קצת יותר ביחד ממה שמתאים לנו, ובין אם זה אומר לאפשר קצת יותר ספייס. הרעיון הוא מצד אחד להבין שהצרכים קשורים לאדם עצמו ולא בהכרח מעידים על מה שהוא מרגיש או חושב על בן/ת הזוג שלו, ומצד שני להיעזר בזוגיות ובאופן שבו היא מאתגרת אותנו, כדי לתקן, לרפא ולשפר את עצמנו.