עבודה מהבית והאתגרים המשפחתיים
העבודה מהבית הופכת נפוצה יותר ויותר, תופעה שרק תלך ותגדל בהתאם לשינויים שעוברים על שוק העבודה. סגנון העבודה הזה מצריך שינוי תפיסתי, והתייחסות רצינית, אישית ומשפחתית.כולנו יודעים שמי שעובד מהבית צריך לדעת לנהל את עצמו, לעמוד בפיתויים שהבית מציע ולהתמיד בלו”ז גם שכלא ממש בא לו עליו, למצוא דרכים להפיג את הבדידות, וליצור את ההפרדה הנחוצה בין העבודה לשאר תחומי החיים.
להיבטים האלה, אני רוצה להוסיף את הפרספקטיבה המשפחתית, ולהתייחס לאופנים שבהם עשויה העבודה מהבית להשפיע על הזוגיות ועל ההורות. בפן הזוגי, העניין נוגע לנשיאה המשותפת במשימות הבית. אחד מיתרונותיה המשמעותיים של העבודה מהבית הוא מאפיין הגמישות. כשאני המנהל של עצמי, אני יכול לקבוע לעצמי את שעות העבודה ולהתנהל בהתאם לסדרי העדיפויות שאני קובע.
העניין הוא, שכשיש משימות ביתיות שצריך לבצע, כמו להקפיץ את הילדים לחוגים, להישאר עם ילד חולה בבית, לקבל את הטכנאי, לגשת לדואר/ לבנק/ להביא משהו מ…, להכין ארוחת צהריים, לתלות את הכביסה או לפנות את המדיח, לעזור לילד עם השיעורים ועוד ועוד ועוד ועוד…, מי שבאופן טבעי מתבקש לבצע את המשימה הוא העובד מהבית. הרי הוא גם ככה שם, והוא יכול, ומקסימום הוא ישלים את העבודה בשעות הערב.
עד כאן הכל מוכר, הגיוני, ואפילו סביר. העניין הוא שהגמישות הזו, ותוצרי הלוואי שלה, יכולים לפגוע מאוד בזוגיות. היא יכולה לגרום לעיוות משמעותי בשוויוניות חלוקת מטלות הבית (שאת נזקיו הזכרתי כבר בפינה שהוקדשה במיוחד לכך), והיא יכולה לגרום לעובד מהבית לתחושות שלא מספיק מעריכים אותו ואת העבודה שלו, ושלא רואים מספיק את ההקרבות, העומס והקושי שהוא סוחב על כתפיו בעניין הזה. התחושות האלו יוצרות תסכולים, שבעצמם מולידים מגוון רחב של סמפטומים זוגיים שאנחנו לא תמיד יודעים לזהות את מקורם. הפתרון מתחיל, כמו תמיד, בשיח פתוח כן ומשתף, שבו יש מקום להביע תסכולים ובקשות לשינוי.
אפשר לדבר על מה הוא מוכן ואין לו בעיה לעשות, ולגבי כל השאר, לשנות את ברירת המחדל. כמו שאני רואה את זה, לפני שמטילים באופן אוטומטי את המשימה על העובד מהבית, צריכים קודם כל לבדוק אם יש פתרון אחר, כמו למשל לקנות עזרה בתשלום, לדחות את הביצוע לשעות אחרות וכד’. אפשר לשאול את עצמנו- מה היינו עושים אם לא היינו עובדים מהבית? ורק במקרים שבהם באמת אין פתרון אחר, לחזור למוצא שעד עכשיו התייחסנו אליו קצת כמובן מאליו.
בפן ההורי, העניין נוגע לעובדה שההורה נוכח פיזית בבית, אבל לא באמת פנוי עבור הילדים. מצד אחד, העבודה מהבית היא ברכה גדולה להורה ולילד. ההורה נגיש למקרה שצריכים אותו באמת, ואפשר להעביר מסרים חינוכיים מצויינים כמו מוסר עבודה, דחיית סיפוקים, שאפתנות, התמדה, רצינות, מיומנויות משא ומתן, מיומנויות תקשורת ועוד. מצד שני, כשהילד פונה אליי כי אני לידו, וממש לא משנה אם לדעתי זו הפנייה המיותרת והלא קשורה ביותר עלי אדמות, ואני ממשיך לעבוד במקרה הטוב, וצועק עליו שיפסיק כבר להפריע לי במקרה הרע, הילד מבין, באופן יומיומי ותדיר, שהעבודה חשובה יותר ממנו. ומכאן לפגיעה בביטחון העצמי ובמערכת היחסים, ולבחירה לא בהכרח מודעת בשלל אסטרטגיות למשיכת תשומת הלב ההורית, הדרך קצרה ביותר.
הפתרון מתחיל בעיני, בתקשור העבודה כפן משמעותי בחיים שעוזר ומקדם גם אותם, והצבת גבולות נוקשים וברורים בין העבודה לשעות שבהן אנחנו מבלים איתם. אפשר וכדאי לעזור להם לקשר בין זה שאני עכשיו עובד, לזה שבאמצעות העבודה אני מרוויח כסף שבזכותו אנחנו יכולים לנסוע לטיול שהם רצו, לקנות את המשחק שהם אוהבים וכד’. באמצעות הצבת גבולות נוקשים בין העבודה לשעות שבהן אני מבלה איתם, אנחנו מורידים את המאבק הזה שבין הבית לעבודה מסדר היום. כשהילדים יודעים שכשאני עובד אני עובד, אבל כשאני איתם אני באמת איתם, קל להם יותר לקבל את החלוקה הזו ולהפנים אותה. כשהגבולות ברורים, קל יותר להתנהל בתוכם, וכך אנחנו דואגים להקצות לכל אחד מהתחומים את הכבוד הראוי לו, מבלי שהם יבואו זה על חשבונו של זה.