על התפיסות העצמיות שמזיקות לנו

במפגש האחרון של קורס האימון, ביקשו מאיתנו לכתוב לכל אחד ממשתתפי הקורס, מה היינו לוקחים ממנו ומה היינו נותנים לו. ישבתי וחשבתי לעצמי, לגבי כל אחד ואחת מהאנשים שהפכו קרובים ומוכרים, מהם הדברים הטובים שהייתי שמחה ללמוד מהם, ומהם הדברים החסרים שהייתי שמחה להעניק להם.

בסופה של המשימה, כל אחד ישב עם 22 פתקים שיש בהם מסרים מחזקים, מקדמים ומעוררים.

גם הפתקים שלי היו כאלה. קראתי אותם בסקרנות רבה, הרגשתי שהמילים מחבקות אותי, וככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי איך לאט לאט משהו גדול מתהווה- מתוך 22 פתקים, ב-17 מהם היה רשום ״הייתי שמח/ה לקחת קצת מהשלווה שלך״.

עכשיו, באמת שאין לי דרך להתחיל ולהסביר עד כמה שזה הכה בי בהלם, עד כמה הייתי המומה מהצטברות העדויות הזו שמייחסת לי שלווה. בהתחלה אמרתי לעצמי ׳טוב, הם לא מכירים אותך׳, ו׳וואוו כמה שהם קלטו אותי לא נכון׳, אבל בתוכי גם הבנתי שאם כולם אומרים שאני שיכורה, שווה לבדוק מה שתיתי.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אדם שאש חזקה בוערת בו מבפנים. הררי רגש שכל הזמן גועשים. חלק מהלהט הזה הוא גם להתעצבן מאוד מהר, ולהיות מאוד מאוד מאותגרת סבלנות. אני מקווה שאפשר כבר לדמיין איזה כיף היה להורים שלי איתי בגיל ההתבגרות. להורים ולחברים שלי ליתר דיוק. בכל מקרה, אני ידעתי שאני כולי אדם שרוב היום מנסה לא להתעצבן ולהרגיע את עצמו, על כל המשתמע מכך, והפתקים שמולי אמרו לי שאני לא. יותר נכון, כבר לא. הבנתי והרגשתי בעוצמות חזקות, שיש פה קריאה לעדכון גירסה לגבי מה שחשבתי על עצמי.

אני מספרת את זה, כי חשוב לי להעביר מסר מאוד חשוב, לגבי התפקידים שבני זוג לשעבר מאמצים לעצמם במסגרת הסיפור הזה של הגירושין. כשאנשים מחליטים להתגרש, כמעט תמיד יש את זה שלכאורה יזם את הפרידה (סטטיסטית, זו לרוב האישה), ואת זה שלכאורה נפרדו ממנו. בלכאורה אני מתכוונת שבסיום של קשר ארוך טווח, מחייב ומורכב, אין באמת אפשרות להסתכל על הדברים כאל שחור או לבן, נוטש וננטש, פוגע וקורבן, זה שאכפת לו רק מעצמו, וזה שערך המשפחה אצלו הוא קודש הקודשים.

עכשיו, אני באמת הראשונה להבין, מניסיון, את בן הזוג שרצה שהקשר ימשיך. אני מבינה לגמרי מהן התחושות שמגיעות עם ההכרה שהקשר מסתיים אפילו שאתה לא רוצה בזה. ברור לי למה זה שהתעקש על הפרידה נתפס כשטן שחושב רק על עצמו, אדם נטול ערכים ועמוד שידרה. זו נטייה טבעית והגיונית לחשוב ולהרגיש את זה, אבל יש לה גם מחירים מאוד מאוד גדולים, ובעיקר, לרוב, היא פשוט לא נכונה.

מערכת יחסים מורכבת משניים, ומסתיימת בגלל שניים. נכון, לא תמיד אני זה שרצה בזה, או זה שאשם בזה, אבל בהכרח אני הייתי 50% מהדבר הזה שלא הצליח. וזה בסדר. אני לא מיוחד. קשרים לא מצליחים לשרוד כל הזמן. משהו, או הרבה משהוהים לא הסתדרו. אולי יכולתי לעשות אחרת, ואולי זה בכלל לא משנה מה בדיוק בדיוק גרם לקשר הזה לא להתפוגג.

מה שכן משנה זה לקחת אחריות. ללמוד ממה שהיה. להשתפר. להסתכל קדימה. לנתב את הכוחות ואת האנרגיות להתאוששות ובנייה מחדש, במקום לכעסים, עלבונות וכל שאר הנפלאות שיש לתחושת הקורבנות להציע. להצליח לשמוע גם להיגיון, במקום רק לרגש.

אנחנו מקטלגים את עצמנו כל הזמן. מטביעים על עצמנו תגיות שעוזרות לנו להכיר את עצמנו קצת יותר, ובעיקר לסלוח לעצמנו על התנהגויות שאולי היה עדיף להתמודד איתן ולתקן אותן במקום. כמו שלי היה קל להגיד לעצמי שאני עצבנית פשוט. כמו שכל כך שמתי על עצמי כותרות, עד כדי כך שלא שמתי לב שהן לא תקפות כבר מזמן.

איזו הקלה זו היתה להבין שאני כניראה לא עצבנית. או לפחות לא רק עצבנית. איזו הקלה זו היתה להכיר בזה שאני יכולה להמשיך לכתוב את הסיפור שלי בצורה אחרת ומשופרת. כמה הקלה וחופש אפשר להרגיש מלנער מעצמנו את תחושת הקורבנות.