קשה להחליט

 

אומרים שהגירושין מתחילים ביום שבו אחד מבני הזוג מתחיל לחשוב עליהם כאפשרות ממשית. לי אישית זה נשמע קצת דרמטי, ובכל מקרה נכון רק במקרה והתהיות האלו מובילות בסופו של דבר לפרידה. מה שבהכרח נכון זה שגירושין חייבים להתחיל במחשבות, בתהיות ובהתלבטויות האישיות ביותר של לפחות אחד מבני הזוג. אחרי הכל, כשאדם צריך לקבל החלטה כל-כך דרמטית, שתשפיע עליו ועל קורביו בכל-כך הרבה אופנים, הוא מתלבט ומתבשל טוב טוב בתוך עצמו בתהליך מורכב וממושך.

הכתיבה בתחום הגירושין, מלמדת שני דברים מעניינים-האחד, שעד שאדם מקבל את החלטת הפרידה עוברים חודשים ארוכים ואפילו מספר שנים, שבהם הוא חושב, שוקל ומשקיע הרבה מאוד משאבים אישיים לצורך כך. השני, שבסופו של דבר, הרבה פעמים מתגרשים מתארים את הדרך בה קיבלו את ההחלטה תוך שימוש בטרמינולוגיה של מוות. כלומר, הרבה פעמים אנשים מספרים שהם הרגישו שאם הם ישארו במערכת היחסים הזו הם פשוט ימותו נפשית, או, למשל, מגלים שהמחשבות האבדניות שעולות בהם פתאום קשורות בעיקר להיבט הזוגי בחייהם, או, למשל, מחליטים להחליט על רקע של near death experience.

עד כדי כך מדובר בהחלטה קשה וגורלית, שהרבה פעמים כדי לקבל אותה לוקח הרבה מאוד זמן, ומגיעים אליה כשכבר מרגישים שזה מצב של ‘להיות או לחדול’. זו גם הסיבה שבגללה ממש קשה לי לשמוע אמירות כמו ‘היום אנשים מתגרשים כמו כלום, פעם זה לא היה ככה’. ברור שהזמנים השתנו, וזה נכון לגבי כל-כך הרבה אספקטים בחיים של כולנו. ובהקשר של הגירושין, ברור שערכי האינדווידואליזם עלו, ושהלגיטימציה החברתית לגירושין גברה, ובכל זאת, עדיין המציאות מראה שאנשים יעשו ויסבלו הרבה מאוד, כדי לשמר את הנישואים וחיי המשפחה שלהם למרות הכל.

אני יודעת ומבינה שכמעט בכל מקרה שהפרידה נעשית שלא מרצונו של אחד הצדדים, הצד שלא רצה בה (לפחות בתזמון הספציפי שבו היא קרתה) חושב שהצד השני פזיז, אגואיסט וחסר אחריות, ואולי אפילו אדם רע ומרושע.  על זה אני יכולה להגיד שגם אם זה נכון, זה נכון רק לעיתים מאוד נדירות, ושגם אם זה נראה לנו נכון כרגע, זה לא בהכרח מה שנחשוב בעתיד. ובכל מקרה, בפוסט הזה אני רוצה להתייחס למקרים שממוקמים בקצה השני של הסקאלה, לאותם המקרים שבהם אנשים הופכים את ההתלבטות לדרך חיים יקרה מאוד.

קבלת ההחלטה להיפרד, קשורה לכל ההבטים הכי עמוקים של נפשנו. היא קשורה לאופן שבו אנחנו נוהגים לקבל החלטות. היא קשורה לפחדים הגדולים ביותר שלנו. היא קשורה לאמונה שלנו בדרכו של עולם. היא קשורה לדימוי העצמי שלנו. היא קשורה למידת החשיבות שאנחנו מייחסים לסביבה שלנו. היא קשורה לאופן שבו אנחנו מנהלים סיכונים בחיינו. היא קשורה לאופן שבו אנחנו מתנהלים במשברים ובשינויים. היא קשורה לערכי המשפחה שלנו, ולפנטזיות ולציפיות שלנו מחיינו.

בגלל זה ברור לחלוטין שההחלטה הזו קשה, ושמין הסתם לוקח זמן רב לגבש אותה. וממש ממש טוב שכך. עדיף להתלבט, לנסות לשפר ולתקן, לתכנן ולהתכונן. עדיף לקבל את ההחלטה הזו מתוך ידיעה שעשיתי את כל מה שצריך כדי לדעת שזה מה שהכי נכון בשבילי. לידיעה הזו יש ערך משמעותי ביותר בנקודות שונות בהמשך הדרך, במיוחד ברגעים של חשבון עצמי נוקב שעוד יצוצו.

הבעיה נוצרת כשתהליך קבלת ההחלטה מתחיל לגבות מחיר שקשה להתעלם ממנו. באיזשהו שלב ההתלבטויות מובילות לתקיעות, משתלטות על המחשבות, או פוגעות באיכות החיים. זה בדרך כלל אומר שצריך לשים יותר לב למחירים ששלב ההתלבטות גובה ולדאוג לטפל בזה; להסתכל על הדברים, לדבר, לבחון, להציב אולטימטום עצמי, לאתר את דרך המוצא מהלופ האינסופי- כל מה שיעזור לנו להרגיש טוב יותר.

כמו כל דבר אחר, יש רווחים והפסדים בצידה של כל החלטה, וגם ההחלטה לא להחליט היא החלטה שצריך להביט עליה ככזו, ולהעז לבחון אותה באומץ ובמודעות. זה יכול להיות זמן להעלות ולדון בשאלות כמו- האם אני בנקודה טובה יותר בחיי בהקשר זה מזו שהייתי בה לפני חודש/חצי שנה/ שנה? מה אני מרוויח מלא להחליט? האם אני מרגיש ברור לעצמי יותר מבעבר? מה מעכב אותי? מה יכול לעזור לי?, שאלות מעוררות מחשבה שיכולות להוציא מהלופ ולעזור לאדם לעשות עוד צעד אחד קדימה.

מה שאני מנסה להגיד זה שכדאי וצריך לתת לקבלת ההחלטה להיפרד את הכבוד הראוי לה. היא עומדת בפני עצמה, עשויה לקחת זמן רב, משליכה על נרטיב הפרידה שעימו ממשיכים את הדרך, ובעיקר מציבה את האדם אל מול עומקים בנפשו שכדאי שהוא וסביבתו יהיו רגישים אליהם. משך הזמן שלוקחת ההחלטה הוא פחות העניין, ההשלכות של ההתלבטות הכרונית הן הדבר שיותר קריטי לשים אליו לב.

לפוסטים נוספים על מחשבות אישיות