שימו לב גם לילדים הטובים
ביקרנו חברים לא מזמן. ארוחה, שיחה, חברה מעולה. ממש כיף. חלק מהילדים שיחקו בחצר, החלק האחר התמקם מול המסכים, ורק הילדה הבכורה של המארחים התרוצצה לה הלוך ושוב, סידרה, ערכה, הגישה, קפצה להביא מהמטבח כל מה שמישהו רק צייץ לכיוונו, פינתה את השולחן, ואפילו הכניסה את הכלים למדיח והכינה קפה.
כולם היו די מבסוטים, אבל לי נחמץ הלב. ממש.
___
כמעט בכל משפחה יש את הילד הזה. הנעים, הזורם, שנענה לכל בקשה, שעושה לפני שאפילו מבקשים ממנו, שמסדר את הבית ועורך את השולחן, ששוקד על הלימודים, שדואג לכולם, שמטפל באחיו ובחבריו, שתודעת השירות שלו סופר מפותחת. הילד הטוב. אולי אפילו אנחנו היינו כאלה.
נשמע טוב נכון? אז זהו, שלא. או יותר נכון, לא בהכרח. ברור שזה נעים ונח לנו כהורים, ושבגדול זה אולי אפילו הילד שתמיד רצינו. ומי שמכיר אותי, יודע שאני האחרונה להמציא בעיות, או לחפש אותן במקומות שמספקים לנו נוחות ונחת.
אבל עדיין, חשוב לי להפנות את תשומת הלב למחיר הפוטנציאלי שילדים מרצים הרבה פעמים משלמים, כשהנחמדות, האכפתיות והשירותיות, הופכות אצלם לדפוס משמעותי שמגדיר אותם. כשהם מפעילים את הססמוגרף הפנימי שלהם לתנודות פנימיות של אחרים, ואז לריצויים, כדי להצליח להרגיש אהובים ושייכים.
___
הסיבה שריצוי היא אסטרטגית התנהגות קשה וכואבת, היא הפגיעה שלה בצורך הרגשי העמוק ביותר של כל אחד ואחת מאיתנו- להרגיש שאוהבים אותנו ומקבלים אותנו כמו שאנחנו, ובלי תנאים.
במובן הזה, הריצוי פוגע גם ביכולת שלנו להרגיש שמקבלים אותנו כמו שאנחנו, וגם ביכולת שלנו להרגיש שמקבלים אותנו בלי תנאים.
בכל מה שקשור לאהבה ללא תנאי, חשוב שנבין, שכשילד בוחר לרצות כדפוס, הוא עובד, 24/7, בלדאוג ולוודא כל הזמן שלסביבה שלו יהיה נעים ונח, שהם מרוצים ממנו, מסופקים ושמחים. הוא לוקח על עצמו אחריות על משהו שממילא אין לו יכולת לשלוט עליו, ומאמין שכדי שיאהבו אותו, הוא צריך להיות טוב/ חרוץ/ יפה/ מוצלח בלימודים/ מוקף חברים וכד’. התחושה היא של מרדף הישרדותי ואינטנסיבי אחר אהבת הסביבה. וזה עצוב. ומכמיר לב. ומעייף. ולרוב גם פשוט מיותר.
אף אחד מאיתנו לא רוצה שיהיה תנאי לאהבה שהוא מקבל. אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש ולחשוב שיאהבו אותו רק אם הוא צעיר, מצחיק, יוזם, מפרנס, מאכיל, משרת, או מחלק כספים ומתנות.
כולנו רוצים שיאהבו אותנו גם אם קצת השמנו והקרחנו, גם אם במסיבה הערב אין לנו חשק להצחיק ולהפעיל את כולם, גם אם אין לנו כח לסדר, להכין ולטפל, וגם אם יש לנו כרגע פחות אמצעים כלכליים או שפחות בא לנו להעניק מהם.
כשילד מרצה, אין לו את הנחת הזו ואין לו את העונג הזה. אין לו את התחושה הזו שמותר גם וגם, שהוא יכול להוריד לפעמים את הרגל מהגז, שהוא יכול להתנהג אחרת, שיאהבו אותו בכל מקרה.
בכל מה שקשור לשאיפה שיאהבו אותנו בזכות מי שאנחנו, חשוב שנבין, שכשילד בוחר בריצוי, הוא למעשה מתרחק מאוד מעצמו. זה יכול להגיע אפילו למצב שאין לו מושג מה הוא רוצה ומי הוא בכלל. הוא כל-כך מופעל לפי צרכי הסביבה, עד שאין לו שום חיבור לרצונות הפרטיים שלו.
וזה מדאיג, כי בשורה התחתונה מי שאנחנו, והייחוד שבנו, קשורים לסך כל הרצונות שלנו. מה שאומר שבלי החיבור לרצונות שלנו, אנחנו לא באמת מתממשים.
כשהבחירות שלנו נגזרות מאנשים אחרים, אנחנו לא באמת בוחרים ולא באמת מחוברים לעצמנו. זה נכון כשאנחנו עושים דווקא ומתנהגים בצורה מסוימת רק כדי להבדיל את עצמנו מאחרים, או כדי להכעיס אותם, וזה נכון כשאנחנו ממהרים להסכים לכל בקשה, מוותרים בקלות, או מחפשים איך לתת ולתת. בשני המקרים אנחנו פועלים ביחס לאחרים, במקום מתוך חיבור לעצמנו.
כשילד מרצה, הוא לא יודע מה הוא עצמו היה רוצה לעשות, או איך הוא היה רוצה להגיב. אין לו את היכולת להתחבר לעצמו, ולהביא את היופי והייחוד שבו החוצה.
___
אלה מחירים כבדים, שכדאי שנשים אליהם לב, אפילו שהרווחים המידיים מאוד נוחים ונעימים לנו. אנחנו צריכים ויכולים לעשות פעולות מנע, להילחם גם במה ששקט ושקוף, ולא רק לטפל במה שמפריע וכואב לנו כרגע.
בבקשה תסתכלו גם על “הילדים הטובים”. בבקשה תבדקו כמה הם מחוברים לרצונות של עצמם. בבקשה תעזרו להם להבין שאין שום דבר בעולם שהוא תנאי לאהבה שלכם.
___
*בתחום הגירושין, הרבה פעמים קורה שילד פתאום מתחיל לרצות. ילדים שעד לפרידת הוריהם התנהלו פחות או יותר איך שבא להם, פתאום מפנים את תשומת ליבם לרצונות ולצרכים שהם חושבים שיש להוריהם, ומכוונים את התנהגותם בהתאם. הרבה פעמים זה קורה בעקבות תחושת אשמה ולקיחת אחריות על פרידת הוריהם. מי שזה מעניין אותו, מוזמן לקרוא את המאמר שכתבתי בעניין. למאמר לחצו כאן