אני

שריר הזיוף

תמונה לפוסט שריר הזיוף

כולנו מכירים את שריר הזיוף, השריר החברתי והנחוץ שאנחנו מפעילים לא מעט. זה שעוזר לנו לשמור על עצמנו אסופים אל מול העולם, ולבחור את מי אנחנו רוצים לשתף ובאילו היקף ועומק של מידע רגשי-אישי.

ברגיל, השריר הזה מופעל, למשל, כשאנחנו פוגשים מישהו לא ממש קרוב, וכשהוא שואל אותנו 'אז מה שלומך?', אנחנו עונים 'תודה, הכל אחלה, מה איתך?'. זוהי הפעלה טבעית וסטנדרטית של השריר, שמאפשרת לנו להתנהל בנימוס בחברה, ותכלס גם חוסכת לנו זמן והתעסקות, כי לא באמת מעניין, אותו או אותי, להיכנס הרבה מעבר לרמת השיח הזאת.

עד כאן, הכל בסדר. אבל מה קורה כשאנחנו לא בשגרה? מה קורה בכל אותם מקרים שיש משקולת כבדה מהרגיל שאנחנו נושאים על כתפינו? מה קורה כשכל היום שלנו, ולא רק רגע או שניים, מלא בצורך להסתיר את מה שעובר עלינו באמת? מה קורה כשמי שאנחנו מסתירים ממנו זה לא איזה אדם שרירותי, אלא דווקא האנשים שהכי קרובים וחשובים לנו?

הכוונה היא לכל אותם מצבים שבהם משהו גדול רובץ עלינו, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להסתיר אותו מהעולם. בפועל, זה אומר שכלפי חוץ אנחנו משדרים שהכל טוב, בזמן שבפנים אנחנו אומרים לעצמנו 'אילו רק ידעתם מה באמת עובר עליי…'.

זה לא קורה בשגרה, אבל זה קורה. וכשזה קורה אנחנו מרגישים ומבינים שזה לא כל-כך פשוט לשאת את כל הסיפור הזה על הכתפיים. מהר מאוד אנחנו מתחילים לקלוט שניהול ההסתרה הזו גוזל מאיתנו משאבים רבים, וניהול מתמיד של שיח אישי מאזן ומעייף.

הסיבה שעול הנשיאה גדל, מצטבר, והופך קשה מנשוא, היא שהמשמעות של לשדר לעולם 24/7, זהות והוויה שהן כל כך שונות מהחוויה הפנימית שלנו, היא ללכת כל הזמן עם הרגשה פנימית של זיוף ובדידות. ככל שאנחנו מתנהלים יותר זמן בזהות שהיא רחוקה ממי שאנחנו באמת, ככה אנחנו יותר נושאים את התחושה שאף אחד לא באמת רואה את מי שאנחנו, ושאנחנו צריכים לשאת את הכל לגמרי לבד.

התקופה הראשונה של הגירושין מאוד מאוד מתאפיינת במצב הזה. אנחנו רוצים, ולפעמים חייבים, לשדר כלפי חוץ שהכל בסה"כ בסדר. לחברה, כדי שלא ירחמו, לסביבה הקרובה, כדי שלא ידאגו, ולילדים, כדי שלא להזיק להם.

הזיוף עובד שעות נוספות, המשאבים הנפשיים מגויסים לגמרי, ואספקת הכח יורדת ויורדת. וככה יוצא שבדיוק כשצריכים למצוא את הכוחות לקום מהקרשים, בדיוק כשזקוקים לכל גרם של כח וחוזק שניתן לגייס, אנחנו כבר מותשים לגמרי.

אז מה אפשר לעשות כדי להקל על עצמנו?
בגזרת ההתמודדות הפנימית, כדאי קודם כל להעלות את הנושא הזה למודעות, לראות אותו ולהבין אותו. ואז, לדאוג להציב בלו"ז אקסטרה זמן למנוחה ולצבירת כוחות, ובאופן כללי לחמול על עצמנו קצת יותר ולשחרר את עצמנו ממטלות ומשימות מיותרות.

ובגזרת המשאבים החיצוניים, חשוב לוודא ולדאוג שיש לפחות אדם אחד שלו נוכל לספר את האמת העמוקה כפי שאנחנו חווים אותה. שיראה אותנו ויעבור איתנו את החלק הזה של המסע. זה יכול להיות אדם קרוב, וזה יכול להיות כמובן גם איש מקצוע.

ואם נחזור לרגע לדימוי מעולם הספורט שהתחלתי איתו, אז כשהשריר זמנית מועמס ביתר ודורש מאיתנו משאבים גדולים משהיינו רגילים אליהם, אנחנו יכולים להחליט לשחרר את עצמנו זמנית מהאימון, ואנחנו גם יכולים לקחת מאמן שיעזור לנו להמשיך טוב יותר הלאה. אני אשמח להיות המאמן הזה עבורכם.

כתיבת תגובה באמצעות פרופיל הפייסבוק שלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *