להרגיש שקוף במערכת יחסים

להרגיש שקוף בתוך מערכת יחסים, זו אחת התחושות היותר קשות. לפעמים לא קל לזהות אותה ולהודות שזה מה שבעצם קורה לנו, ובעיקר לא פשוט לחוות את העלבונות והכאב שבאים ביחד איתה.

הכוונה היא לכל אותם מקרים שבהם אנשים נמצאים במערכת יחסים עם אדם שאמור להיות בן/ת האנוש הקרוב/ה להם בעולם, ובפועל, לא מעט פעמים חווים התעלמות חוזרת, איטית וסמויה, שמכרסמת בהם ובביטחון העצמי ופוגעת בהדרגתיות בקרבה ובקשר.

מדובר בהצטברות של עוד מקרה שאפשר להחליק, ושל עוד דוגמא קטנה וארעית, שכל אחד בפני עצמו אולי לא אומר כלום, אבל יחד כבר די ברור מה הם זועקים. טיפה ועוד טיפה עד שפתאום מסתכלים על המיכל והוא מלא לגמרי. אנחנו מתעלמים מכל טיפה בפני עצמה, מוכנים לספוג הרבה מאוד, להצדיק, לתרץ ולהכחיש, פשוט כי האפשרות השנייה של להכיר במה כל המסרים האלה אומרים כואבת מידי.

אז אנחנו מספרים לעצמנו שעכשיו היא טרודה בפרויקט המטורף של העבודה, או שהוא עובר את משבר גיל ה-40 וחייב קצת זמן לעצמו, או שהיא תמיד היתה כזאת שחושבת בעיקר על עצמה, או שהוא לא חייב להיות החברה הכי טובה ושבשביל שיחות ושיתוף יש חברות, או שזו בכלל אשמתי כי אני לא פונה אליה בזמן שהיא גם פנויה להקשיב, או שהחצי משפט שהוא זרק לעברי זה המקסימום שהוא מסוגל לו לא רק איתי, או ש’בסדר, היא אולי לא מדברת איתי על התחושות והקשיים שלי, אבל יש לה מיליון יתרונות אחרים’, או ש’הוא פה ואנחנו יחד, אז בטוח שהוא רוצה, רק כניראה לא פנוי לזה כרגע’, או ‘בקטנה, למה לעשות סיפור מכל דבר, היא כולה…’, ובכלל, ‘מה זו תשומת לב קטנה ביחס לכל מה שיש בינינו?’.

השיח הפנימי הזה חייב להתקיים כדי שנוכל להתחמק מהמשמעות של המסרים שמועברים אלינו כל הזמן. אבל גם אם לוקח לנו זמן להסכים להסתכל על האמת ולהודות בה, המחיר שלה מתחיל להצטבר עם האכזבה הראשונה.

כששאלנו משהו ולא ענו לנו כי לא שמו לב שבכלל שאלנו משהו, כששיתפנו במשהו גדול ומשמעותי עבורנו ונתקלנו בתגובה אדישה ולקונית, כששמנו לב שעבר כבר שבוע ותכל’ס לא החלפנו בינינו מילה שלא קשורה לילדים או למשימות, כשהושטנו יד כדי להחזיק ידיים, אבל היד השנייה התחמקה מאיתנו כדי לעשות משהו אחר, כשסובבו לנו את הגב בלילה ‘כדי להירדם יותר טוב’, כשהתקרבנו בשביל לחבק אבל קיבלנו תגובה שעכשיו לחוץ ולא מתאים, כשרצינו להתפייס אחרי ריב אבל אמרו לנו שהם עדיין כועסים או שאי-אפשר ליד הילדים, כששוב יצאנו מגידרנו כדי לשמח ולקרב ונתקלנו באדישות, כשהסתפרנו או רזינו והם אפילו לא שמו לב, כששכחו כמה כואב לנו בתקופה הזו בשנה, או כמה חשוב לנו לחגוג או לציין דברים בצורה מסויימת, או כשההודעות בנייד פחתו והתקצרו, ובעיקר, כשהטלפון, העבודה, החברים, או התחביב, שוב ניצחו בגדול כל דבר אחר.

עלבון ועוד עלבון, דחייה ועוד דחייה, התכנסות ועוד התכנסות, תירוץ ועוד תירוץ. הסכמה שבשתיקה להמשיך את החיים ככה. אבל בינתיים, הביטחון העצמי סופג מהלומות, הצורך בפיצוי מוליד פתרונות מזיקים, והפיל שבחדר מתחיל לצבור מימדים עד לשלב שבו כבר לא נוכל להתעלם ממנו. התזכורת שאני לא מעניין/ת, חשוב/ה, מיוחד/ת, ומוערך/ת היא יומיומית. מראה שמהדהדת לנו בחזרה מסרים שקופים וקטנים שפוצעים אותנו לאט לאט.

זוגיות אמורה להיות אחת מהבמות המרכזיות של חיינו. היא אמורה לשים אותנו באור הזרקורים ולהעצים אותנו. אנחנו אמורים לגדול בה, להתפתח ולצמוח מתוכה. אם בילדות ההורים והאחים שלנו היו אלה שמהם למדנו מי אנחנו ומה אנחנו שווים, בחיים הבוגרים ההבנות והתפיסות שלנו על עצמנו תלויות במידה רבה בבני או בנות הזוג שלנו. זו הזדמנות עבורנו להרגיש טוב יותר ולתקן את מה שלא היה, אבל זו גם יכולה להיות זירה שהורסת הישגים שאליהם הגענו.

בתפיסה שלי התעלמות היא אחד הנושאים החמורים ביותר באופן כללי, ובמערכות יחסים משמעותיות בפרט. יש בה אלמנטים מסוימים של אלימות, כי היא קצת מבטלת את הקיום, פוגעת באחר ומקטינה אותו. והיא כואבת הרבה יותר כשהיא מגיעה מהקרובים לנו, בגלל ההשפעה הגדולה שיש להם על האופן שבו אנחנו חווים ותופסים את האני הפנימי שלנו. מה שמותר לנו להגיד או לעשות לאנשים זרים, אסור לנו להגיד או לעשות להם, פשוט בגלל שעבורם לנו, למעשים ולמילים שלנו, יש משקל כבד מאוד.

מבחינתי, כשאתה בוחר להיות הורה, או כשאתה הופך להיות בן/ת זוג, במידה מסוימת ניתנת לך אחריות על נפש אנושית. נפש שאתה צריך ללמוד ולהכיר, ושאותה אתה צריך לקדם ולהעשיר. וכשאתה לא מתעניין ולא רואה, אתה גורם לנפש היקרה הזו להרגיש מוקטנת, לא חשובה ולא מיוחדת. וכך, בכל התעלמות או תגובה אדישה, אתה בעצם מכבה את הזרקור ומקטין, במקום למלא את תפקידך ולעשות בדיוק את ההפך.

בעיני, הדבר הפוגע והמעליב ביותר שאתה יכול לעשות הוא לתת לאדם אחר את התחושה שהוא שקוף. במקום לתת לו תוקף, אתה מעלים אותו. במקום לעזור לו ללמוד שהוא יחיד ומיוחד, אהוב ומוערך, אתה עוזר לו להבין שהוא לא חשוב, ושלקול היחידי והקסום שלו אין מקום בעולם. וכשאתה עושה את זה, בכוונה או לגמרי בלי לשים לב, לאדם שתפקידך לעשות אותו גדול ושמח יותר, אתה חוטא לאדם הזה, ואתה חוטא לתפקידך.

מה שמעניין הוא, שלפעמים אנחנו חושבים שרק אנחנו מרגישים שלא רואים אותנו, אבל בשיחות על הנושא מגלים שבן/ת הזוג מרגישים תחושות דומות. שגם הם מרגישים שלא מספיק רואים ומחזקים אותם, שגם הם במובנים מסויימים אימצו את ההתנהגות שאנחנו הפנינו כלפיהם. שגם הם מרגישים כבר הרבה זמן לבד ורחוק. והשיחה על הנושא, היא הכלי היחידי שדרכו נוכל להבין מה ההתנהגות של כל אחד מאיתנו עושה לשני, והיא שממנו בסופו של דבר יגיע הפתרון.

בין אם רק אחד הצדדים מרגיש את כל אותן התחושות, ובין אם שניהם, האחריות ללמה הגענו לאן שהגענו, ולמה צריך לעשות כדי לפתור את המצב, מוטלת על שני הצדדים במידה שווה. לכל אחד יש את החלק שהוא תרם להתקבעות הדינמיקה שנוצרה. ומשניהם נדרשים אומץ, מאמץ והקרבה כדי לטפל בנזקים ההרסניים של ההתעלמות. כמו כל דבר, ובטח במקרה הזה, ככל שמטפלים בבעיה יותר מוקדם, יש סיכוי טוב יותר לתקן, בעיקר בגלל שיש פחות משקעים שצריך לנקז, ויותר רצון לעשות.

קצה החוט לפתרון מתחיל בעיני בהחלטה אישית להרים ראש, ובמקום להשתבלל בעלבון, לקחת את המושכות בחזרה לידיים. ואז, להעז לנהל שיחה אפקטיבית, לדרוש את מקומנו ולהציב גבולות. אולי נגלה דברים שיכאבו לנו, אולי ניתקל בחומות אטומות, אולי נצטרך לעבוד קשה כדי לזכות בשיתוף פעולה, אבל לפחות נרגיש שאנחנו בעשייה, כי האקטיביות היא זו שדרכה תחזור האמונה בעצמנו, שממנה כבר יגיעו שאר הכוחות.

הרעיון הוא למצוא את האהבה העצמית והביטחון העצמי בתוכנו פנימה. להצליח ליצור בתוכנו קול פנימי מחזק ומעצים, שגובר על כל הקולות הפנימיים האחרים, ובמיוחד על הקול מהבית שהוא המתחרה הגדול ביותר. זה קורה בזכות זמן עם אנשים מיטיבים, יצירת הצלחה מקצועית, השקעה בתחביב שעושה לנו את זה, ספורט, יוגה, תרומה לקהילה, טיפול רגשי, אימון אישי, חיזוק מערכות יחסים עם ההורים, האחים והילדים, או כל דבר שיכול לעזור לנו להתמקד בחיוב שבחיינו וביופי שבנו, ולהגדיל את ההצלחות שלנו.

ומהמקום הזה, שבו הראש שלנו מורם והחוזק והעוצמה חזרו לחיינו, נוכל לדרוש את מקומנו גם במערכת הזוגית. אפשר לעשות את זה במילים, אבל הרבה יותר טוב שהמסר יועבר במעשים ובמה שאנחנו משדרים מתוכנו פנימה. אין דבר כריזמטי וסקסי יותר מביטחון עצמי, עשייה ויוזמה, וכשנצליח להגיע לשם, עלינו למעשה על הגל. מהמקום הפנימי הזה נגיע למשא ומתן הזוגי מתוך אמונה בעצמנו, בגישה אסרטיבית ועם הקלפים הטובים ביותר, ונוכל להתמודד עם כל מה שיעלה בו וממנו.

כשעמדנו מתחת לחופה והחזקנו ידיים, המבטים שלנו הראו לנו שבחרנו נכון. היה בהם חום, אהבה וההערכה, והם נתנו תוקף והאירו את האני הפנימי שלנו. הרגשנו את הקסם שמחבר בינינו, ואת הכח שנותנת ההרגשה שיש מישהו בעולם שעבורו אני הכי. בעיני, זו הברית האמיתית שכרתנו באותו היום- ברית שמתחייבת לעזור לבחיר/ת ליבנו להרגיש שרואים את היופי שבהם ושהם חשובים, מיוחדים ומשמעותיים. שיש מישהו שהולך איתם את הדרך המאתגרת של החיים, ודואג כל הזמן לתדלק אותם בכוחות לעשות, להתמודד, ולצלוח. כוחות שמגיעים כשמישהו מראה לך כמה שאתה מדהים.

בשביל זה ויתרנו על הרווקות והחופש. בשביל זה אנחנו כל יום מוותרים קצת על העצמאות, ומתפשרים על סדרי העדיפויות שלנו. מחירים שאנחנו משלמים בשמחה, פשוט כי זה שווה לנו. אבל אם אין את זה, ואם אנחנו לא מרגישים שאנחנו הכי בעולם, ואם האנרגיות שלנו לא מגיעות גם ממי שאמור להיות מקור החום העיקרי שלנו, אז בשורה התחתונה לא קיבלנו את מה שחתמנו עליו.

ואם זה המצב, אז צריך להתחיל לגעת באומץ רב בבסיס ולבחון את המצב. לבדוק מה בדיוק קרה? מה כל אחד מאיתנו מרגיש? מה הסיפור שכל אחד מאיתנו מספר לעצמו? מה האחריות של כל אחד מאיתנו? כמה אנחנו בכלל רוצים לתקן? מה אנחנו מוכנים לעשות בשביל לשפר? איך אפשר להחזיר את ההערכה לחיינו? איך כל אחד מאיתנו יוכל לחזור למקומו בראש סולם העדיפויות של השני? מהם השינויים האישיים שעברו על כל אחד מאיתנו ואיך הם משתלבים בזוגיות? למה נסכים ולמה לא נסכים בשום אופן? מה היחס שאנחנו חושבים שמגיע לנו, ומה אנחנו מתכוונים לעשות כדי להשיג אותו?

שאלות שהתשובות עליהן יכולות להכאיב מאוד, אבל אם אנחנו רוצים שהחיים שלנו יהיו טובים וראויים יותר, אין לנו את הפריבילגיה שלא להתחיל לשאול.

רוצים שנענה על השאלות האלו יחד ונחפש את הדרך שהכי נכונה לכם? אני כאן בדיוק בשביל זה. דברו איתי.