על בחירת בן/ת זוג

הרבה פעמים, מתחת לסמפטומים זוגיים שליליים, יושבת התחושה הסובייקטיבית שלי, שבן/ת הזוג שלי בחרו בי לא מהסיבות שהייתי רוצה.

כשאני מאמין שבחרו בי לא בגלל שאהבו אותי, או חשבו שאני הכי מיוחד ומופלא בעולם, אלא בגלל ש – “כבר יצאנו כמה שנים וזה פשוט התגלגל לזה” / “היה לה מאוד נוח עם זה שאני עושה הכול בבית” / “הוא רצה חיים של נוחות כלכלית” / “ההורים שלה לחצו עליה” / “נכנסתי להיריון ולא הייתה לו ברירה” /”הצבתי לו אולטימטום” /”הוא היה מבוגר ורצה כבר ילדים” / “היא ממש רצתה לברוח מבית הוריה” / “הוא ידע שאני אאפשר לו להשקיע את הזמן בהתפתחות הקריירה” וכד’, אני גם אמצא את הדרכים להזין את הסיפור הזה לאורך מערכת היחסים עצמה, לנהוג לפיו ולהצדיק אותו.

כשאני מאמין שבחרו בי בגלל שהתאים להם, ולא בגלל שאהבו אותי, אני ארגיש חוסר ביטחון, עלבון ונחיתות, ואתקדה להכיל את הפגיעה בערך ובדימוי העצמי שלי. בתגובה, לאו דווקא במודע, סביר שאפנה לפצות את עצמי על התחושות האלו בדרכים שתפגענה בזוגיות, לא אצליח לראות ולהרגיש את מחוות האהבה וההערכה שמופנות כלפיי, אעלב מאמירות תמימות, אהפוך לחשדן וכעוס, ובאופן כללי אמנע מקירבה.
העניין הוא שבין התחושה הסובייקטיבית שלי, למה בן/ת הזוג שלי באמת חושבים או מרגישים, יש הבדל.

כשאנחנו מייחסים להם את הבחירה בנו בגלל הסיבות הלא נכונות, אנחנו משטיחים עולם פנימי עשיר ושלם שקיים בהם (אף פעם אין רק סיבה אחת שבגללה מקבלים בחירה כל-כך חשובה בחיים), משחירים את הדברים היפים שבנו במערכת היחסים (בשורה התחתונה יש בנו דברים נפלאים שהם מעריכים, ודברים יפים שקיימים במערכת היחסים שבנינו), ומתעלמים לגמרי מממד הזמן שמאפשר לדברים להשתנות, ובעיקר מצביע על כך שגם אם בשלב הבחירה הם עשו את זה בגלל סיבות כאלה או אחרות, בסופו של דבר בכל יום מחדש הם בוחרים בנו בגלל מיליון סיבות חדשות, טובות ומגוונות.