תנו להתאבל בשקט
היום היתה האזכרה של אבא שלי. 11 שנים עברו. חיים שלמים, אם חושבים על מה שעברתי מאז. צעדתי בין שבילי בית הקברות המצוחצחים מהגשם של הימים האחרונים. המקום היה כמעט ריק לגמרי, ובניגוד לשנים הקודמות, השמש הופיעה והביאה איתה חמימות חיונית מאוד.
חשבתי על ההלוויה שלו. הרבה אנשים קרובים יותר ופחות שהגיעו להיות איתנו בשעה הכל-כך קשה שבה נפרדנו ממנו. אנשים שאהבו אותו ואותנו, כאלה שהכרנו מקרוב וגם כאלה שבכלל לא הכרנו, עזבו סדר יום לחוץ כדי לתמוך בנו ולחזק אותנו.
נזכרתי בשבעה. שבעה ימים מלאים שהוקדשו אך ורק לליקוק הפצעים. לא הלכנו לעבודה, ואפילו לא הכנו לעצמנו משהו לאכול ולשתות. התכנסנו באבל שלנו, ואת הימים העברנו בלארח אנשים שהגיעו לתת לנו את מה שהיינו זקוקים לו- הכרה בכאב ובאבל שלנו, והקשבה. סיפרנו עליו ועלינו את אותם הסיפורים שוב ושוב, ועברנו על תמונות וזכרונות.
ברור שריחמו עלינו, אבל גם נתנו לנו לדבר. לספר על כמה הוא היה כל עולמנו, ועל כמה שהקשר שלנו היה חזק ויוצא דופן. הרבה הגיון יש בדיני האבלות שהדת שלנו מחייבת, הם עזרו לנו להיות בכאב שלנו ואיפשרו לנו לקבל את הזמן והתמיכה שכל כך נזקקנו להם.
זה הוביל אותי להיזכר גם בפרידה הקשה שעברתי מבן הזוג שהיה באותו הזמן הכל בשבילי. זה שבאותם הימים חשבתי שהוא אהבת חיי הנצחית, הייחודית, והבלתי מנוצחת. נזכרתי איך הייתי צריכה להמשיך לתפקד. ללכת לעבודה למרות שלא יכולתי ולא רציתי לקום מהמיטה בכלל. נזכרתי גם בעצות שקיבלתי מכולם, שכיוונו רובן ככולן לזה שאמשיך הלאה כבר. אמרו לי אז שהוא לא שווה את הכאב שלי, שהוא מעולם לא היה שווה אותי. הכפישו אותו והאיצו בי, וזה רק עיכב את הכל.
הרבה רגשות חוויתי באותה התקופה, אבל, אובדן, עצב תהומי, כעס, עלבון. אבל יותר מהכל הרגשתי בדידות. הרגשתי שבתחושה שלי אני בכלל אלמנה, אבל בפועל אף אחד לא בא לנחם אותי ולא רואה את הקושי שלי באמת. אני זוכרת שבאותם הימים קרנית גולדווסר הופיעה הרבה בחדשות, ואני קינאתי בה על ההכרה שהיא קיבלה לאובדן שלה. קינאתי בה כי היה מותר לה להיות עצובה, גם כשעבר הרבה זמן. אף אחד לא אמר לה להמשיך הלאה ואף אחד לא הכפיש את בעלה המת ואת מערכת היחסים ביניהם.
קשה להשוות בין שני האובדנים הגדולים שחוויתי אבל גם קשה להתעלם מהדמיון ביניהם. בשני המקרים איבדתי את הגברים החשובים בחיי. בשניהם איבדתי את העתיד שציפיתי לו. בשניהם הרגשתי שעולמי חרב עליי לגמרי. בשניהם לא ידעתי איך אפשר בכלל שיהיה טוב אם הם לא איתי. אבל עם אבא שלי היה לי מותר, נתנו לי וראו אותי, ועם האקס שלי כל הזמן ניסו להרים אותי בעצות והכוונות שהאוזניים והלב שלי לא יכלו לקלוט בכלל.
יש שלבים לאבל. יש דברים שצריכים לקרות ויש זמן שצריך לעבור. כדי להתחיל באמת לקום מההריסות ולצעוד קדימה, צריך קודם כל להשלים עם מה שקרה, וליצור לעצמנו את הסיפור השלם על מערכת היחסים שהיתה. זה יכול לקרות רק אחרי שנכאב מספיק ונסכים להמשיך הלאה, בתהליך פנימי שאף גורם חיצוני לא יכול לכפות אותו.
רוצים באמת לעזור לאדם שאתם אוהבים להתאושש מהפרידה? תנו לו לעבור את מה שהוא עובר. נסו לבדוק איתו למה הוא זקוק ומה יכול לעזור לו. הקשיבו לו גם אם שמעתם את הסיפור הזה אלף פעמים. אל תתווכחו איתו, אל תאיצו בו, תשמיעו לו את דעתכם רק אם הוא מבקש אותה. תנו לו זמן. תכירו באבל שלו. תראו אותו.