אני

כסף ויחסים משפחתיים

אחד הנושאים שיותר מרתקים אותי בתחום המשפחה הוא היבט השליטה ויחסי הכח במערכות היחסים המשפחתיות. מדובר בנושא רחב ועמוק, שעומד בבסיסם של הרבה מאוד סימפטומים משפחתיים, הוריים וזוגיים.

בניגוד למה שקורה בפועל, בספירה המשפחתית, אין מקום לשליטה ולעליונות, והשיח, ההסכמות והאוירה, אמורים להתבסס על שוויון ושיתוף פעולה.

אני רוצה להתייחס לשליטה באמצעות כסף. כולנו מכירים ורואים את זה לא מעט, סיטואציות שבהן הכסף שמועבר בתוך המשפחה מהול במסרים נוספים, ובציפיות שמגיעות לצד הנתינה. מעמד של הנותן ומעמד של המקבל, במקום שבו אמור להתקיים שוויון במובן המזוקק ביותר שלו.

אנחנו רגילים לקנות מוצרים ושירותים באמצעות הכסף שלנו, ועם הזמן מתקבעת בתוכנו התפיסה שזה בסדר להשתמש בכסף כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים. אנחנו יוצאים לעבודה בכל יום, ממלאים את חובתנו למשפחה, ומצפים לזכות להסכמות ולשיתוף פעולה. שני מנגנונים שמביאים אותנו לחשוב בטעות שהכסף שלנו אמור לקנות לנו איזשהו יתרון במערכות היחסים.

אבל זה לא עובד ככה במשפחה, ובטח לא בעידן הערכי הנוכחי שבו אנחנו חיים. במשפחה של ימנו אמורים להסכים על דברים ביחד, לכבד את כל אחד ואחד מבני המשפחה, רצונותיו וצרכיו, ולהימנע מקניית והכתבת שיתוף פעולה בתמורה לרווח כלכלי, שלמעשה קונה שליטה וכח.

המילה שליטה אולי נשמעת דרמטית, אבל הכוונה היא לכך שאני מכוון התנהגות של האחר באמצעות כסף, וההגדרה הזו עונה להרבה מאוד פעולות יומיומיות שאנחנו, בני/ בנות הזוג שלנו, וההורים שלנו, עושים.

למשל, כשאני אומר לילד שלי 'קח 5 ש"ח ותתלה כביסה' או 'אם לא תיכנס למקלחת' לא תקבל מחר דמי כיס', אני למעשה קונה את ההסכמה ושיתוף הפעולה שלו באמצעות כסף.

המסר שמועבר הוא- לי יש ולך יש פחות. אתה צריך לקבל משהו ממני. אני אחליט אם אני נותן אותו או לא. אני יודע מה נכון לך ולכן מכוון אותך ודורש שתתנהג כמו שאני רוצה. אחרי כל כמה שאני נותן, אני מצפה ל…., או במילים אחרות- אני שווה יותר ממך ואתה צריך לענות על הציפיות והרצונות שלי.

לא רק שאנחנו לא בהכרח שמים לב שאנחנו עושים את זה, אנחנו גם לא תמיד יודעים לקשר את הבעיות שעולות במערכות היחסים לנושא הזה. למשל, אנחנו לא תמיד מקשרים את זה שהילד מושך זמן בבוקר, או עושה בעיות עם אוכל, לזה שזו הדרך שלו להחזיר אליו את הכבוד שנפגע ואת השליטה.

בדומה, הרבה מהבעיות הזוגיות קשורות בצורה כזו או אחרת לפערי השתכרות או רקעים כלכליים משמעותיים, ואנחנו לא תמיד מפנים את תשומת הלב למקומות הנכונים.

השורה התחתונה היא שכשיש מעמדות, במקום שבו הם לא אמורים להיות, תהיה גם מלחמה על הצורך לאזן. מי שמרגיש נשלט או נחות, ימצא את דרכו לדרוש את ערכו כשווה ולהילחם על מקומו, כל אחד על-פי דרכו היצירתית. ואנחנו לא רוצים את זה. אנחנו גם לא רוצים שיסכימו איתנו וישתפו איתנו פעולה כי "קנינו" אותם, אלא כי באמת מסכימים עם דעתנו, מעריכים אותנו, ורוצים לשתף איתנו פעולה.

אז מה אפשר לעשות?

מפתחים מודעות לנושא. בודקים את עצמנו איפה הלכנו לדרך הקלה שקונה הסכמות ושיתוף פעולה? האם גם בן/ת הזוג שלנו מרגיש/ה שמתקיים שוויון אמיתי בזוגיות? האם אני מצפה למשהו בתמורה ליתרון הכספי שלי? האם בן/ת הזוג שלי מרגישים בנוח עם הפערים הכלכליים בינינו (השתכרות ו/או רקע)? האם אני מרגיש שאני עושה דברים שאני לא רוצה בתמורה לכסף שאני מקבל מההורים שלי? וכד'.

ןאז, אחרי שהבנו איפה ואיך הנושאים האלה מתבטאים אצלנו, אנחנו מחליטים שאנחנו לא משתמשים בכסף שלנו בתמורה לשיתוף פעולה והסכמות, בשום צורה, ואפילו לא מצפים לזה. הדיון הפנימי צריך להיות כזה שהנתינה שלנו תיעשה אך ורק בשם הנתינה, ושנמצא דרכים אחרות ומכבדות יותר להשפיע ולהעביר את דעותינו ורצונותינו.

כתיבת תגובה באמצעות פרופיל הפייסבוק שלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *