מי נפרד ממי
אחד המרכיבים המשמעותיים שמשמפיעים על צורתו והתנהלותו של סכסוך גירושין, הוא האופן שבו תופס כל אחד מבני הזוג את מידת תרומתו לפרידה. הסוגיה הזו מוכרת אולי יותר כ’מי נפרד ממי?’.
הצד שתופס את עצמו כזה שנפרדו ממנו, מוצא את עצמו במצב קשה מאוד. הדימוי העצמי שלו נפגע. הוא מתקשה להשלים עם זה שהאדם שהיה קרוב אליו ביותר, כבר לא רוצה אותו יותר. הוא נאלץ להתמודד עם מבטי ונימות הרחמים. הוא מרגיש קורבן. הוא כועס.
זה לא שלצד שתופס את עצמו כפוגע הרבה יותר קל, הוא פשוט פועל מתוך מקום רגשי יותר ‘רגיל’ ופחות הישרדותי. גם הוא מרגיש רע, עצוב, נכשל, ובעיקר אשם, אבל אף אחד מהמקומות הרגשיים האלה לא נוגע בצורך הרגשי הבסיסי ביותר שלנו להרגיש אהובים ורצויים.
לכל אחת מהעמדות האלו תוצרים רגשיים והתנהגותיים שונים, ולנו יש הרבה דרכים לעבוד איתן. בחרתי להתייחס לעמדות האלה כנגזרות מתפיסה, כי השאלה אם נרגיש כך או אחרת תלויה באיך אנחנו תופסים את הפוזיציה שלנו בפרידה. ותפיסות הרי אפשר לשנות.
בואו נסתכל לרגע על השאלה ‘מי עזב את מי?’, רק שהפעם לא במובן של מי היה זה שקם והחליט להניע את הפרידה, אלא דרך ההתייחסות למערכות יחסים. מערכות יחסים תלויות בכל מי שמרכיב אותן, ולכן ההצלחה שלהן, וגם הכישלון שלהן, תלויים במידה שווה בכל אחד מאותם המרכיבים.
אפילו כשאני בעמדה של זה שלא רצה בפרידה, ואפילו שאני חושב שבן הזוג שלי לשעבר הרים ידיים הרבה לפני שאני חושב שהיה נכון, עדיין אני הייתי חצי מהזוגיות הזו וחלק פעיל ומלא בבחירה הספציפית בבן/ת הזוג, בקשיים שעלו בינינו לאורך הדרך, ובאופני ההתמודדות (או היעדר ההתמודדות) שלי עם המחלוקות בינינו. ההסתכלות הזו מאפשרת לי לראות את ההשפעה שלי על החיים שלי, לקחת אחריות על הטעויות שלי וללמוד מהן להמשך.
ההבדל בין לראות את עצמי כמי שבחרו לעזוב אותו, לבין לראות את עצמי כמי שהיה חלק מזוגיות שלא הצליחה, הוא בעצם ההבדל בין לבחור להיות בעמדה קורבנית, הישרדותית ומאוד מאוד כואבת, לבין לבחור להיות בעמדה אחראית ופעילה. בעמדה הראשונה יש רווחים והפסדים. בעמדה השנייה יש רק רווחים.