אני והילדים שלי

עד כמה לוותר על עצמי עבור ילדיי

לוותר על עצמי עבור ילדיי

גירושין הם אירוע חיים שמעצים את היבט ההורות בחיינו למקסימום. ההורות שלנו מאותגרת, נבחנת ונמדדת, על-ידינו, על-ידי האקסים שלנו, ובאופן כללי על-ידי הסביבה. גם אם הצלחתי להגיע לאיזושהי יציבות בנוגע לדרך שבה אני תופס את ההורות שלי, מגיע תרחיש הגירושין ומערער את הכל מחדש.

אחת הסוגיות ההוריות האלו, היא השאלה ההורית שכל הורה מתעסק איתה- 'עד כמה אני צריך לוותר על עצמי עבור ילדיי?'. ברור לגמרי שאלה לא קטבים מנוגדים, ושלרוב הצרכים שלהם תואמים את צרכיי, והטוב שלהם הוא גם הטוב שלי, אבל אני מדברת על המקרים, גם אם הם נדירים יחסית, שבהם זה לא ככה. אני מדברת על כל אותם מצבים שבהם אני מרגיש שאני כבר לא יכול לוותר על עצמי יותר, ואז אני עומד מול דילמה אמיתית וגדולה.

הדילמה הזאת כל-כך משמעותית, גם כי הילדים שלנו חשובים לנו, ותיאורטית אנחנו מסכימים עם זה שהם שווים כל הקרבה שרק תידרש, אבל  לא פחות, בגלל הקונטקסט החברתי. בחברה שלנו, לדילמה הזו יש רק תשובה אחת פורמאלית ומקובלת- 'הילדים לפני הכל', כלומר, אני צריך לוותר על עצמי באופן מוחלט. זו אולי התשובה הרשמית, אבל כל הורה בליבו פנימה יודע שזה לא בדיוק ככה, שהאקסיומה הזו לא נכונה ב-100% מהמצבים והסיטואציות.

התפיסה החברתית הזו,שיוצרת בעיקר הרבה רגשות אשמה, מאותגרת בעידן הנוכחי שהאינדוידואליזם בו רק הולך ומתעצם, ושהשאלה הזו נשאלת בליבנו פנימה יותר ויותר. הז'רגון המוכר לאתגור הזה מדבר על 'הורה טוב הוא הורה שטוב לו', או 'אני עושה לעצמי בשביל הילדים שלי', ובהקשר של הגירושין- 'במצב שלנו, הגירושין הם הדבר הכי טוב שיכול לקרות להם'.

אני לא מתעכבת על התוכן של האמירות האלו, אלא על עצם הצורך שלנו כהורים להצדיק את עצמנו, כשאנחנו עושים משהו שלכאורה נתפס כלהעדיף את עצמנו על-פני הילדים שלנו, ועל כמה שזו סיטואציה בעייתית. ורק תחשבו לרגע על התגובה הציבורית כשידוענית כלשהי יוצאת לחופשה מפנקת בחו"ל רגע אחרי הלידה, בלי התינוק, כדי שתבינו עד כמה התפיסה הורה טוב= הורה שמוותר על עצמו לגמרי עבור ילדיו, מושרשת עמוק עמוק בסביבתנו.

חשוב לי להתעכב על התפיסה המקובלת הזו, שבסה"כ לא שונה מהותית ממה שאנחנו מאמינים בו, כדי לחדד שהמתגרשים חיים בתוך קונטקסט חברתי שמבקר את ההורות שלהם בעקביות, ומשפיע גם על הדרך שבה הם שופטים את ההורות שלהם בפני עצמם. והמצב הזה יוצר שרשרת תוצרים הוריים בעיתיים, תסכול פנימי גדול, וצורך גדול מאוד בחיזוקים ובחמלה.

תחשבו על ההורה שיזם את הפרידה. לכאורה, לפחות לפי התפיסה המקובלת בחברה שלנו, ההורה הזה בחר בעצמו על פני ילדיו. כלומר, הוא פגע באקסיומה חברתית מקובלת, ולכן נגזר עליו להסתובב עם אות קלון חברתי של אדם שחושב רק על עצמו. בהתאם, בפני עצמו, סביר שהוא ירגיש מבודד, טועה, אנוכי, ועם צורך גדול לפצות את ילדיו עד אחרון ימיו.

וכנ"ל עם ההורה שלא בוחר בפרידה. סיטואציית הגירושין מבקשת ממנו שוב ושוב, ומצופה ממנו שוב ושוב, לוותר, לשחרר, להתגמש, להציג פאסון מסויים, לא ללכלך, לא להראות את כעסיו ואת קנאתו, לא להגיב אפילו כשהוא מרגיש שהוא עומד להתפוצץ וכ'ו וכו', והכל בשביל הילדים. כלומר, גם אם לפני הגירושין הוא האמין בכל ליבו שהוא הורה מסור ונהדר, הוא יכול למצוא את עצמו עומד במבחן הורות קשה ביותר.

כלומר, בשני המקרים, עומד הורה, שהוא לפני הכל אדם עם צרכים ורצונות משלו, שנדרש כעת להתבונן מחדש על ההורות שלו ועל החלטותיו, ולבחור את הדרכים שבהם ירצה ללכת, כדי לשפר את מצבו מכאן ואילך. הוא אולי מצוי בסיטואציה לא פשוטה בכלל, אבל היא גם יכולה לאפשר לו לשנות את תפיסותיו, לדייק את אמונותיו, ולעצב מחדש את האדם וההורה שהוא רוצה להיות. למשל, לבחור להיות ההורה הזה שמראה לילדים שלו מה זה לעשות הרבה, כולל להילחם בתפיסות מקובלות, כדי להשיג עתיד טוב יותר לעצמו ולאהוביו.

כתיבת תגובה באמצעות פרופיל הפייסבוק שלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *