אני והילדים שלי

מתחילים שנת לימודים

 

כרתים. אמי, ביתי בת ה-6, ואני נכנסות לאזור פארק המים הסופר מפנק ואטרקטיבי של המלון. מצופים, משקפת, וריצה קלה וצוהלת לכיוון אזור מגלשות המים.

'בואי בבקשה' מסמן המציל לאמי ומבקש ממנה לעמוד לצד מד הגובה שיקבע מי יזכה לבלות את היום בשיא הכיף, ומי יודח לכיוון 'האזור של הקטנים'.

מד הגובה מראה שלאמי חסרים 5 ס"מ והמציל לא מרשה לה לעבור. אני מיד נדרכת. מה זאת אומרת?!?! כבר יומיים נתנו לה לעבור חופשי. אני בטוחה שאני אסביר את זה למציל והוא מיד יבין. אבל לא. הוא לא מאפשר לה לעבור.

הפיוז שלי מתחיל להתקצר והביטחון שלי בלביאה שאני רק מתגבר. אין מצב שהם לא יתנו לה להמשיך ולהתגלש גם היום, אחרי יומיים שהם איפשרו לה. אין סיכוי שמישהו יקח מהבת שלי את הכיף שלה. אין כזה דבר שלא אצליח להשיג עבורה משהו אם אני מאוד רוצה!

אני מועברת לדבר עם המנהל, ואז עם עוד מנהל. הם מסבירים לי שאסור היה להם לאפשר לה לעבור ביומיים הקודמים. אין מה לעשות, אלה החוקים. הם מתנצלים מקרב לב על האכזבה, אבל חוזרים שוב ושוב על התשובה השלילית.

ניסיתי לנהל איתם משא ומתן, לבקש יפה, לפנות ללב שלהם, להציע הצעות פשרה. הסאגה הסתיימה. האכזבה היתה גדולה. בעיקר האכזבה שלי האמת, כי אמי כבר מזמן עברה לאזור הקטנים שהוא ממלכה קטנה ומפנקת בפני עצמה.

ואני נשארתי עם התחושות ועם המחשבות. הרגשתי בכל הגוף את הסיפור שקרה. אני חושבת שהסיפור נגע בי כפי שהוא נגע, בגלל שהוא עורר יצר הורי עמוק, קדום ובסיסי, זה שמבקש להשיג לילדים את מה שהם רוצים ולמנוע מהם כאב ואכזבה. יצר שהוא כל-כך חזק ואינסטינקטיבי, עד כדי כך שהוא מצליח ברגעים הראשונים להפריע לנו לראות את התמונה המלאה ולחשוב בצורה הגיונית וצלולה על הסיטואציה.

כי אחרי שהרוחות נרגעו, הצלחתי לראות שתכלס כלום לא קרה. מה שכן קרה זה שעמדנו שתינו יחד בפני דמות סמכותית שייצגה את החוקים והנהלים, שגם אם הם נראים לנו שרירותיים או מעצבנים, בשורה התחתונה הם נועדו להגן עלינו ולהיטיב איתנו.

בדיוק כמו מה שאמור לקרות עם החוקים שאנחנו ההורים מבקשים מהילדים שלנו לכבד, ובדיוק כמו מה שאמור לקרות עם החוקים שיציבו להם במערכות החינוך בעוד כמה ימים. הם (ואנחנו) לא תמיד חייבים להיות מרוצים מהם, הם (ואנחנו) לא תמיד צריכים לקבל אותם בהכנעה, אבל הם (ואנחנו) כן צריכים לדעת שהם קיימים, ושהם פה כדי להגן על הילדים ולקדם אותם.

אני מחליטה לקחת את מה שלמדתי מהסיפור הזה איתי לשנת הלימודים הקרובה. אני מחליטה להזכיר לעצמי שדרישות הגננות והמחנכות נועדו לטובת הילדים, גם אם הן לא תמיד מוצאות חן בעיני הילדים שלי, או בעיני. אני מחליטה שהתפקיד שלי השנה יהיה להעביר לילדים שלי מסר שמערכת החינוך היא מקום שדואג ושומר עליהם. והכי חשוב, אני מתחייבת שלא משנה מה, הם תמיד יראו אותי מנהלת שיח מכובד ומכבד.

שנת לימודים מהנה ומוצלחת לכולם 🙏💗

כתיבת תגובה באמצעות פרופיל הפייסבוק שלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *